[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
תמרה בת האפרידים

ת מ ר ה -  ב ת  א פ ר י ד י ם
                                                א
במשך כמה שנים התגוררתי בקאבול הבירה בשכונה יהודית, בצריף
קטן, שבעליו הקודם מכר לי  אותו בזיל ה זול, לאחר שאצה לו הדרך
לעזוב את הסביבה. הפרנסה במקום הייתה בדוחק, כי מיד אחרי
שהתיישבתי במקום והודעתי על קיומו של "חאפאף" (סנדלר),  הופיעו
לא הרחק ממני לא פחות משלושה סנדלרים, שאף הם דפקו מסמרים
קטנים, שבלטו מסוליות נעליים המשומשות, שקנו אצל נובר בגלי
אשפה וחושף בה נעליים שנזקו
כדי לא להפוך לאחד מהם, "השוכח מסמר", הייתי נוהג להרחיק לכת
לפרוורים המרוחקים ואף כפרים שבסביבת העיר. למזלי לא חיקה אותי
אף סנדלר במסעות פרנסה שלי, שהשאירו אותי לפעמים ימים ואפילו
שבועות במקומות מרוחקים. אך גם  מקומות פרנסה אלה נתדלדלו במשך
הזמן. אמנם כשבאתי לסביבה, בהה תיקנתי כמעט לכל תושב את נעליו
או מגפיו, קיבלו אותי המכרים בקריאות שבח: "הנה בא ברוך השם,
הסנדלר שלנו", אך איש מהם לא הציע לי את נעליו, שתיקנתי לפני
כמה חודשים.
מסיבה זאת מסמרתי  באחד הימים את הדלת בקרש עבה, נטלתי את
ארגז הכלים שלי ויצאתי את העיר, כשאני מכוון את צעדי בכיוון
להרים המפורסמים, הנקראים בשפת האפרידים "קוסומנגאל". לאחר
שהדרך הוליכה אותי להרים, שחסמו את המעבר, בטוח הייתי שעוד מעט
יפתח לפני שביל, שיוליך אותי קוממיות לאחד הישובים או מחנות של
השבטים החונים בקיץ בהרים. במקום זאת קיבלו אותי ההרים בעוינות
ובהעמדת קשיים כל פעם חדשים בהליכה. למוד ניסיון, שעוד מעט
יופיע השביל הנמתח בכל ההרים, השלכתי את עצמי לתוך הסבך הקוצני
ועל אף ענפי העצים שמן ההכרח היה להרחיק אותם מפני, דחפתי את
גופי קדימה ולמעלה. אף על פי שקרני השמש לא חדרו לתוך הסבך,
חדר החום והמחנק וזיעה ניגרה ממני בזרם בלתי פוסק.
עודי נדחף בתוך הסבך ומחפש לשווא משטח סלעי גלוי, נתקפתי על
ידי עשרות נחשים או יצורים הדומים לנחשים ארוכים וצרים, שמצצו
ממני בחריצות את הזיעה וכשדחפתי ממני את המוצצים נכוותה ידי,
כאילו נעקצתי על ידי חרק ארסי. לא רק הידיים, אלא גם הפנים
שהגנתי עליהם נעקצו. נתקפתי כולי כאב וחום, שתקף את פני, כאילו
שפכו עליהם מים רותחים. אחוז יאוש הוצאתי את הסכין והכיתי
לימין ולשמאל במתקיפים אותי. רק אחר כך נודע לי, שהיו אלה
צמחים, המוצאים זלזלים היונקים כל לחות שבסביבה. כך הגעתי
למקום הגבוה ביותר ולפתע נעלמו המוצצים ובמקומם הופיעו עצי
אלון ובוק, שניצחו את ההר ואת כל הסבך.
לכל שאביט נמשכו הרים מכוסי יער, אך כשעיני התרגלו לאור השמש,
גילו לפתע במרחק כמאה מטר שמאלה ממני שביל לבן רחב, הנוצץ
בקרני השמש. הוצאתי זעקת שמחה  ורצתי דרך הסבך החדש בכיוון
השביל. כאשר דרכו רגלי על השביל, שרגלי פרדות וחמורים סללו
אותו והמובילים אותם השליכו מרצונם הטוב את האבנים שהפריעו
למעבר לתוך התהום, רציתי להשתטח עליו וכמו צליינים, הבאים לארץ
הקודש לנשק את האדמה, אך הגללים של הבהמות, שמילאו כל סדק בין
האבנים מנעו זאת ממני.
כשמימין ומשמאל ממני סלעים, גיליתי לפתע למטה עדר כבשים ועזים
שחורות. עדר הרועה -פירושו ישוב בסביבה, כי כמה מסוגל עדר
להרחיק מהמחנה. והעיקר רועה, שאפשר יהיה לפתוח אתו בשיחה.
כולי שמחה לתגלית זאת, ירדתי שוב מהשביל בכיוון לעדר הרועה.
עוד כמה צעדים ולעיני הנדהמות נתגלתה הרועה. לא, זאת לא הייתה
רועה. זאת הייתה אלילה, שירדה מהשמים, כמו באגדות. גבוהה,
תמירה, כמו  אמזונות אלה שרכבו על הסוסים ונלחמו נגד הגברים (
אינני יודע, אם שמעת עליהן?) . ידה  נשענה על חנית ארוכה,
שהייתה תקועה באדמה, אך עיניה השחורות, מכווצות מקרני השמש
עקבו אחרי כל תנועה שלי, כמו חיה העוקבת אחרי תנועת הצייד או
הקורבן.
נוסף על השיחה על הסביבה, קיוויתי שהיא תגיש לי מרצונה הטוב
מים מתוך  החמת, עשוי עור גדי רך ותלוי על ענפי העץ, שבצלו
עמדה.
לפתע עקרה האלילה את החנית מהאדמה וכיוונה אלי, כשהיא קוראת
בקול מצווה:
"עמוד! אף צעד יותר! חזור אל השביל!"
"אבל מדוע, חביבתי?" ניסיתי בקול מרגיע.
"פרטי! שלנו! חזור אל השביל! מהר!"
"הרי לא אפגע בעשבי המרעה. רצוני רק לדבר אתך."
כאן קרו שני דברים מהירים. היא שוב תקעה את החנית לתוך האדמה
(סימן טוב!)  והכניסה יד לנרתיק, התלוי על כתפה השמאלית. בטרם
הבינותי מה קרה, שרק  קרוב קרוב לתנוך אוזני הימנית חלוק חד לו
החטיא רק  סנטים אחד, בוודאי היה חותך לי את התנוך. עודי מרים
את ידי, להיוודע שהאוזן הימנית קיימת -שריקה נוספת וחלוק חדש
עבר קרוב קרוב לאוזני השמאלית. בשלב זה הבינותי שאלה לא היו
כבר הלצות והם נועדו להרתיע זר, שסמך על הופעתו הגברית. חלוק
כזה יכול היה במידה שווה לפגוע בשתי עיני או במצח ואז הייתי
מרגיש, כמו גלית הענק, שהוכרע על ידי דוד הקו בחלוק. במצב זה,
כשגרוני ניחר, פני וידי בוערות ועיני ממצמצות  עקב חדירת
זרועות הצמח, הרמתי כולי מיואש את שתי ידי למעלה וקראתי:" אני
נכנע! אני נכנע!"
לתדהמתי פרצה האלילה בצחוק קולני. מיד אחרי זה החלה לצעוק בקול
מבוהל:
"יסמעיל! יסמע! יסמע! מהר!"
בדומה לחית פרא, זינק מאחד הסלעים גבר חסון ובידו סכין ארוכה.
הפיאות הארוכות שבשתי הרכות נעו בפראות וכמעט כיסו את עיניו
המאיימות. הוא כיוון אל צווארי את סכינו  ופנה אל הרועה:
"מה קרה? מה הוא עושה כאן?  מיהו הזה הזה? האם פגע בך? מה הוא
רצה ממך?"
בתשובה פרצה שוב הרועה בצחוק קולני:
"הבט עליו. ידיו למעלה! הוא נכנע לאישה. האם הוא מסוגל לפגוע
בי? רק כיוונתי לאוזניו חלוק, כמו לעז מרדנית, ומיד צעק בבהלה:
"אני נכנע! אני נכנע!" האם זהו גבר, שיכול לפגוע בי?"
עתה התבונן בי הפרא בתשומת לב. הוא הביט לתוך עיני, שהתכסו
דמעות, נגע בידי ואחר כך בקול אדיש פנה אל הרועה:
"את צודקת אחותי (אכן הוא לא בעלה, אלה אחיה!), אלא שכחת את
הכלל, שבכלה מוכה לא זורקים אבנים. האם לא שמת לב, בטרם הבהלת
אותו שהוא כולו שרוף על ידי "הנחש המוצץ". לפי מראהו נפל כנראה
ישר למלכודת, שהציב ה"הנחש המוצץ" וכשהתגונן הכניס לו מנה
הגונה מארסו." עתה התבוננה גם אחותו בי וקבעה:
"אתה צודק כרגיל, אחי. במקום לעזור לנודד זה הזר, הצטרכתי
לעזור לו ומיד אתקן את מעשי. חכה!"
עודני עומד ושתי זרועותיי פרושות למעלה, מיהרה אל העץ והוציאה
מתוך תרמילה בקבוק עם שמן.
"מה את עושה. האם ברצונך על הזר הזה לבזבז את השמן היקר. הרי
הוא נחוץ לארוחה שלנו. תחזירי מיד את השמן!" קרא בקול מצווה
אחיה.
"זהו שמן שלי. יש לך בוודאי בתרמילך עוד בקבוק שלך, ואם לא
אטול רק את חלקי."
מיד אחרי זה פנתה אלי:
"תוריד את הידיים ועצום את העיניים. שלא תעיז לפקוח אותם, עד
שארשה לך."
"אבל מדוע על לעצום עיניים? אם זה כואב, אני לא אפחד להביט
בעיניים פקוחות?"
"עצום מיד עיניים! זה לא כואב, זה בכדי להוריד את הכאב. עליך
לעצום עיניים, כי אסור לך בשום אופן להביט עלי מקרוב. זהו חוק
ואם תעיז לפקוח את העיניים בטרם ארשה לך, אחי  יפגע בך!"
"אעשה זאת בחפץ לב!" הבטיח אחיה תוך הנאה גלויה.
עצמתי את עיני ולפתע הרגשתי על לחי הימנית יד קשה, כאילו סטרו
עליה ומיד אחריה לטיפה בכיוון נגדי. מיד אחר כך אותו התהליך על
לחי השמאלית (הו, מה  נעמה לטיפת ידה!). הידיים עברו בקלות
מתחת לעיניים ובסוף עיסו את שתי ידי. הכאב כאילו נמחק על ידי
תרופת פלא. שמעתי שהיא התרחקה, אך לא העזתי לפקוח את עיני
ולשלם לה בהתנהגות רעה בעד המעשה הטוב שעשתה לי סוף סוף שמעתי
מרחוק את קולה:
"עכשיו אתה רשאי לפקוח את עיניך? מה שלומך?"
"תודה, גבירתי. טוב מאוד!" קראתי.
עתה עברה היוזמה לאחיה והוא אמר:
"לפי הארגז, שאתה נושא על גבך, אז כנראה אתה סנדלר נודד בין
הכפרים, מה?"
"לרשותך" עניתי, "מתקן נעליים ומומחה מפורסם בעשיית מגפיים
אפרידיים."
"אפרידיים, אמרת?"
"מגפיים מיוחדים, שאפשר בהם לרקוד ובבוא החורף לגלוש  על
הקרשים."
"אני רואה, שאתה בקי בשימושם."
"זאת גאוות משפחתי. ומותר גם לי לשאול, מי בעצם אתם ואיך
קוראים לכם?"
"אנחנו אפרידים, הנקראים על שם שבט אפרים וכל אדמות המרעה,
שאתה רואה שייכות לו ואווי לרועה, שלא בן שבטנו, שיעלה על
אדמתנו אף בטעות. איש לא יגיד לנו מה לעשות! אנחנו האפרידים לא
מקבלים כל מרות, אפילו לא של הממשלה של אפגניסטן. יש לנו מלכ
שלנו ורק הוא  רשאי לתת לנו פקודות. ימינה מכאן מתחילות אדמות
המרעה של השינווארי על שם  שמעון אביהם ושמאלה ה'גדים' על שם
שבט גד. עכשיו הכל ברור לך? חזור לשביל, שנועד לכולכם ואל תרד
ממנו, כי לשם זאת הסכמנו שידרכו על השביל על אדמותינו, שלא
ירדו ממנו."
"אני כבר עולה ורק שאלה אחת. האם אני רחוק מהמחנה שלכם או שמא
אני מתרחק ממנו?"
"אתה הולך בכיוון הנכון. ולגבי השאלה של המרחק  ,תלוי איך אתה
הולך. תתחיל ללכת אל השביל!"
"הריני   הולך כבר. האם אתם תמיד עוינים כלפי "בני מוסא"
ואינכם מוכנים לעזור לטועים ימים שלמים בהרים."
"לא היה צורך לטעות. היה לך שביל!"
"לא היה שום שביל!"
"אני בעצמי עזרתי לסלול אותו מקאבול מצד המגרש, שבו מתאסף
הבקר. משם עולה שביל ישר אל המחנה שלנו?"
"כן. אבל אני גר בצד השני, מרוחק לגמרי מ"מגרש הבקר"  ועליתי
ישר על ההר, איפה שהדרך בעיר נגמרה."

"אהה. ומה עוד רצית?"
"הוצאתי  מכיסי פיסת נייר מקומטת, התבוננתי בה היטב ואחר כך
הודעתי ביאוש:
"המים שטפו לגמרי את השם וזכרוני, כמו  של חתול, שמגרשים אותו
כל זמן והוא חוזר. הו! האם יש ביניכם משפחת חתלזי או שם דומה
לזה?"
"חתלזי? ואולי אתה מתכוון לטארזי, למה אתה שואל? זה במקרה שם
אבי, ח'אן טארזי, שהוא ראש כל שבט שלנו. ומה לך אליו?"
"טארזי,  טארזי", מלמלתי, "זהו השם!"
"ח'אן טארזי! לא ענית לי, מה לך אליו?"
" כשהייתי בקאבול, ביקר אותי ידידי, אבא חג'אג'יו ואמר לי,
שהוא שמח לראות אותי. "זה עתה חזרתי הביתה אחרי נדודי במשך
שבועיים. ידידי ח'אן טארזי ביקש ממני, שאם אמצא בקאבול  סנדלר,
שמוכן יהיה  לנדוד בדרכים, עד שימצא את מחנה שלו, שיתקין
בשבילו 10 זוגות מגפיים אפרידיים". ברור ששמחתי בהזמנה ומיד
יצאתי לדרך נדודים דרך הסבך המסוכן."
"10 זוגות?" קרא בתדהמה יסמעיל, "לשם מה נחוצים לאבי 10 זוגות.
בשבילו שניים, בשבילי זוג  ואולי יזמין גם זוג בשביל תמרה, אז
בסך הכל ארבעה. האם הוא רוצה להפוך לסוחר במגפיים? לא יאומן!"
"אינני יודע בשביל מה. אולי מתנה בשביל מישהו. כך נמסר לי
והריני בדרך לאבא שלך, ח'אן טארזי. ועכשיו אראה לך, איך אני
הולך, אתה רואה? ככה!"
"אל תתקרב! השביל הוא ימינה ממך. אם תלך ככה, תגיע עד שקיעת
השמש. ומי אתה?"
"אני יהודי, שומר מצוות ומוסא הוא נביא שלנו ואלוהים ברא את
כל העולם." הכרזתי בגאווה.
"אז אתה יהודי ובא מקאבול", הרהר יסמעיל.
"נכון יש שם בית  כנסת שלנו ואנו.."
"אני יודע. הזקנים שנשארו עוד בחיים  גם הם טוענים, שהם צאצאי
ישראל, והיה זמן שהאמינו באלוהים ולא באללה, ומוחמד נביא אללה,
אבל אני, טוב לי שכל הרועים ידעו שיסמעיל הוא עובד אללה ובשעת
הצורך, אללה מכה אותם חזק ואין עוד שאלות. הבינות?"
"הבינותי. האם  אתם חוזרים  עם החשיכה למחנה? אני לא מתאר
לעצמי, שאחותך לנה במרעה בלילה. האם מותר גם לדעת מה שם
היריבה, שהכניעה אותי והסירה  ממני את הצריבה האיומה?"
"אתה שואל יותר מדי. לך, כי עלי לחזור לעדר שלי. אני בטוח,
שעזים שלי התפזרו כבר וצריך יהיה לאסוף אותן. לך!"
כאן לראשונה נשמע קולה של האלילה:
"מותר לך לדעת, אדון סנדלר. אינני  מפחדת לגלות לך את שמי. אני
תמרה, הנקראת על שם המלכה הפרסית, ששלטה שנים רבות והכניעה את
אויביה."
"רב  הודות לך, מלכתי, אני מקווה שעוד נפגש פעם ואז אספר לך על
מלכה אסתר ומרדכי, ששמר עליה מפני  המן הרשע."
"מכירים את השם הזה" התערב שוב אחיה. "אני מזהיר אותך בפעם
הראשונה ואחרונה, שאצלנו אסור לדבר עם נשים זרות והעונש הוא
חמור מאוד. לך מכאן, אבל מהר. אל השביל, שם, מהר!"
מיד אחרי שהתחלתי להתרחק פרץ בין שניהם ריב קולני, שהגיע
לאוזני:
"אתה שונא אותו, כי הוא יהודי אמיתי. גירת, אותו, כמו..שכחת,
שהוא יהיה אורחו של אבא זמן רב!"
"לולא היית אחותי, הייתי שונא אותך, שלא רק דיברת אתו ואת
יודעת שזאת אסור, אבל העזת לנגוע בפניו באצבעותיך."
"אני עזרתי לסלק לו את הארס של.."
"אסור היה לך..אסור..אני אספר הכל לאבא..נראה"
"ספר, ספר. אתה לא שומר שלי. אני.."

                                               ב

כאשר עליתי על השביל ופניתי   בכיוון של מחנה האפרידים היו
צעדי מהירים וידי נעו במרץ. ראשי נתמלא לפתע בסבך מחשבות
נועזות, עליזות, אך את כולן דחקה רק מחשבה אחת נועזת ומבטיחה
-ת מ ר ה, תמרה שלי, שנועדה להיות רק שלי, אף כי יהיה עלי
להתגבר על דרקונים נוראים, נחשים מוצצים ומכשולים  הכי קשים.
לפתע, מבלי לדעת, איך פצחתי בשיר: " אני הולך לתמרה. תמרה מחכה
לי, כשאבוא" , אך ההגיון הקר דחק את השיר הצידה. לפי שעה. מחר,
מחרתיים - מי יודע. געית פרות  ותשובתו הקולנית של הפר המיוחם,
פעיות גדיים ושיות, שנשארו  במחנה כלואות בדיר וציפו לשובן של
האמהות בישרו  את קירבת המחנה. עוד מעט צצו הדירות הראשונות
בנויות מעגל בתוך מעגל. רובם היו בנויות בצורת אוהלים, קלועים
מקש  מעומד באלכסון ומטויחות למעלה בטיח.
בין האוהלים נעו בלי הרף במהירות, כאילו אצו למלא תפקיד כלשהו
גברים רובם מגודלים זקן וכולם בעל שפם מעובד בכל מיני צורות.
אף על פי שלכאורה מיהרו למקום כלשהו, לא היה אחד מהם, שלא נעצר
ובחן את הזר, שנכנס זה עתה למחנה:
"מי אתה? מה אתה עושה כאן? אתה לא מוסלים!"
"לא, אני מיהודיון. אני מחפש את טארזי."
"ח'אן טארזי. הוא הזמין אותך?"
"זהו כבר היהודי השני שהח'אן הזמין. מה הוא זומם להפוך מוסלמי
ליהודי? הוא יודע, שזהו קשה  ודין המתכחש לאיסלאם- מות."
"והוא לא צריך לשאול אותנו? גם ח'אן לא מסוגל  לשנות את דתנו",
הכריז צעיר אחד, בעל זקן מעובד בצורה אומנותית.
"מה אתם סתם מפטפטים. אתם לא רואים שהוא סנדלר פשוט, שנושא את
הארגז על גבו. אתה סנדלר, נכון?"
"נכון", עניתי.
כאשר הכניסו אותי לאוהלו הגדול של הח'אן, מצאתי בו שני גברים
נכבדים, היושבים על  מצע זה ליד זה ושני כרים גדולים הונחו
מאחורי גבם. כן היו פרוסים מצעים בחצי גורן ליד קירות האוהל.
"שב-נא אורחי הנכבד", פנה אלי אחד מהיושבים, ששרשרת זהב כבדה
על צווארו הצביעה על מעמדו, "עוד מעט יביאו לך עובדי שתייה
ואוכל. בטוחני, שבמשך כל היום עד שהגעת אלינו, לא בא לאפך הריח
המתוק של הפיתה החמה, שהוצאה זה עתה מתוך התנור."
"תודה רבה", עניתי בענווה, "רק קצת מים להרטיב את הלשון".
"אצלנו לא שותים מים, רק חלב. מים שותות כבשים מהשוקת.."
"רואה אתה", פנה אלי הגבר השני, "הח'אן הנכבד מגשים את הפסוק
שבתנ"ך: "מים ביקש, חלב נתנה לו, בספל אדירים.", רק דבר אחד,
אני בטוח שהוא לא ינהג כלפיך, כמו יעל."
"ומי זאת היעלה הזאת -אם אפשר לדעת- ומה עשתה?" שאל הח'אן.
"הו זה שיר מהתנ"ך, המספר  על האויב, שנלחם בעם ישראל ובתום
הקרב  בא לאוהלה של יעל וביקש ממנה מים . היא נתנה לו במקום
מים ספל גדול עם חלב ואחרי שנרדם, תקעה לו יתד ברזל בראשו."
"איום. בתוך אוהלה ? דבר זה אסור! הוא היה אורח שלה."
"הוא לא היה אורח. אחרי מפלה  בקרב עם בני עמה, פרץ לאוהל שלה.
אוהל של אישה האסור על גבר זר, אוהל של שונאים אותו, כי הוא
פלש לארצה ונלחם בבני עמה או בני בריתה."
"אנחנו לא היינו עושים כך. כל עוד הוא באוהלך, חלה עלינו חובה
לארח אותו, אך מיד  כשהוא עוזב את האוהל, מותר להרוג אותו."
"ואל תשכח ידידי, שמדובר באישה, בעלת דם חם, ממשפחת קין, הרוצח
הראשון, שלא הייתה בטוחה, שלאחר שהוא ייצא מאוהלה תוכל להרוג
אותו. אחרי הכל מדובר בשר הצבא, גבר בעל גוף חזק."
"אנו סוטים מהנושא. נמשיך במה שהתחלנו. בטוחני, שגם אורחי
הנכבד יתעניין בנושא, לאחר שנמסר לי, שהוא מבני מוסא. אמרת,
שמלוויך, בני שבטי נשאו כל מיני קישוטים על בגדיהם ועל ידיהם
והם עוררו את תשומת לבך, שמא אלה  "זכרונות" ברורים לעברם
היהודי. וזאת אחרי מאות שנים, שהם סונים כשרים, גם לפי דעת
'המועלם', שמבקר אותנו פעם בחודש לשאת דרשה. שמא תבהיר את
דבריך?"                                  
"בחפץ לב. אצל כמה מבני שבטך מצאתי סימן רקום על החלק האחורי
של מעיליהם. סימן זה, אדוני הנכבד, אינו קישוט לפי דעתי, אלא
פשוט מנורת חנוכה, כלומר שמונה נרות חנוכה והתשיעי- שמש,
שמדליק אותם."
"איך  הופכים דגם של קישוט תמים לסמל דתי של יהודי, שאף מוסלמי
טינו מרגיש בו?"
"ואם סימן זה הוא  סתם דגם קישוט, מה תאמר לעשרות בני שבטך,
שקושרים בידם מזוזה?"
"הו, זה  פשוט קישוט, כמו טבעת על האצבע. עתה אני נזכר. אשתקד
היה  כאן אחד הסוחרים הנודדים מ"בני מוסא" והוא הבטיח לכל
קונה, שיצמיד את הקישוט על ידו, שיביא לו מזל. רווק ימצא אישה
יפה, לרועה כל כבשה תמליט  כמה שיים ולאחר שהחפץ או שמא קמעה
הי בתוך שפופרת נוצצת, מקושטת בכוכבים, מכר אותם עד האחרון".
"אכן קמעה זה צמוד על מזוזה של כל בית יהודי ומגן על בעל הבית
מפני כל מיני רוחות ושדים ואף  בני אדם."
אבל זה לא מוכיח, שהם חושבים את עצמם ליהודים."
"נכון. אבל אם נחבר את כל הסימנים החיצוניים: פיאות ארוכות
משני הצדדים, שאף כבודו מגדל, שזהו סימן חיצוני של  כל יהודי
אדוק, עטיפת הגוף בשמיכה על הבגדים, מעין טלית של יהודים ובשעת
תפילה הם  פושטים  אותה ופורשים אותה לפניהם..
"אנו קוראים לזאת "גיא נמאז" (מקום תפילה)",העיר הח'אן.
"..כל זה מזכיר לי את אבותיי לפני אלפי שנים, שהלכו עטופים
בטלית, התפללו עליה, התכסו בה בלילה. יתכן, שהם בעצמם אינם
יודעים מדוע עושים זאת, אך זאת כוחה של המסורת."
"בינינו ובעצמנו אגלה לך עוד סוד, שרבות תהיתי עליו, הנשים
הזקנות שלנו נוהגות כל יום שישי אחרי התפילה בצוהריים להדליק
נרות, אך תהרוג אותי, אם אני מבין מדוע. בעצם לא נרות, אלא  נר
קטן, שהן אומרות שיש בזה משום  'זכר'. ועוד דבר, היא לא מדליקה
את הנר בפומבי  או במקום גלוי, אלא בתוך תיבה או ארגז, כמו
במחתרת."
"מעניין, שיש עוד נשים שמדליקות נרות שבת לזכר הימים, בהם ברכו
עליהם ואין הן מעבירות מסורת זאת על בנותיהן. אין זאת כי
הזקנות מפחדות מפני הלשנה של הבנות הצעירות, שהן יודעות שהן
מוסלמיות והפחד מפני ההלשנה, כמו בימים בהם הכריחו את היהודים
לקבל את האיסלאם, חזק מהחובה להמשיך במסורת."
"הבט, כבוד הרב, העם האפגני כולו לעולם לא התכחש למוצאו
מאפגאנא, בן שאל ושהוא בעצם צאצא ל"בני ישראיל". כן גם אנו
אפרידים  מתייחסים, לפי המסורת המתהלכת בינינו לבני ישראל
ומלמדים את בני ו, שאנו משבט אפרים. ומכאן שמנו, כמו שבטי
חג'אג'יו לשבט גד והשנווארים לשבט שמעון, אבל  ספל שפעם נשבר
והוחלף לספל אחר, אף אחד לא יטריד את עצמו לאסוף את הרסיסים
ולהחזיר לו צורה הקודמת."  
"אף על פי כן, אני מאמין, שאם פעם יבוא אל אוהלים שלכם לא מולה
פשוט כמוני, אלא אדם בעל חזון ומרץ, כמו קיש זה, שנשלח על ידי
מוחמד לכאן והעביר אתכם לדת המוסלמית, על סמך כל סימנים אלה,
שעליהם דיברתי, יצליח להחזיר אתכם בתשובה ואחרי שיצטרפו אליו
מיליונים חסידים, יוריד אתכם מההרים, המנותקים מכל העולם
ויעביר אתכם על כנפי מטוסים, שעתה זורעים הרס לארץ, שממנה  פעם
גירשו אתכם הבבלים או הרומים או עם אחר."
"אינשאללה!" קרא בהתלהבות הח'אן.
בינתיים  נכנסו משרתים ובידיהם טסים מלאים ספלי חלב, צלחות עם
גבינה ,פיתות חמות ודברי מתיקה, שהגישו  קודם לח'אןן ולרב ואחר
כך לי.
"אני מציע, שנפסיק עכשיו את שיחתנו החשובה ונתרכז בארוחה. אני
יודע טוב מאוד, שכבודו לא יגע בנתח בשר של כבשה, אף אם הוא
טעים, אך היא לא נשחטה על ידי שוחט, שכבודו נתן לו אישור לשחוט
ולכן ציוויתי להגיש מאכל אך ורק חלבי, שהוא מהחלב הטהור של
כבשה , שהועבר לכלים בני מאות  בשנים הרחוקים, לפי המסורת
שלנו, מכל בשר. אכן ישתה ויאכל הוא בתאבון, בלי כל חשש
שיחטא."
הרב ברך על המזון, שבר את הפיתה, הכניס בתוכה נתחי גבינה ואחר
כך הפנה עלי את עיניו:
"אתה מביט עלי, כאילו הייתי זר בעיניך? מאיזה מקום אתה?"
"מקאבול."
"מקאבול?  ואותי אתה לא מכיר? יהודי.."
"אני מודה שלעולם לא ראיתי אותך  ולא אדע את שמך."
"לא אומרים 'אתה' ו'אותך', כשפונים לכבוד הרב של כל אפגניסטן",
התערב הח'אן.
"אפילו לאלוהים נוהג אני לפנות 'אתה'. כל ב4רכה מתחילה במילים
"ברוך אתה (אדוני).."
"הוא צודק. בשפה שלנו אלוהים קרוב לנו, כמו אבא, אב של העם ואב
של כל אדם, המאמין בו ולכן  פונים אליו 'אתה'. אך נחזור לשאלה:
אתה אומר שאתה מקאבול ולא ראית אותי אף פעם?"
"זה נכון!"
"האם אינך מבקר אף פעם בבית הכנסת? ערב שבת? שבת?"
"במשך שבוע שלם  אני בהרים  וכאשר אני מצליח לשוב ערב שבת
הביתה, אני חש את העייפות  וכך נוהג אני תוך שמחה, אם הצלחתי
לקבל את השבת בביתי ולנוח במשך יום שלם בשבת, כפי שהקדוש ברוך
הוא ציווה לא לעשות כל מלאכה."
"אבל להתפלל?"
"אני קם, נוטל את ידי, מתפלל כמה תפילות, אוכל ארוחה  שהכינות
בערב וחוזר שוב למיטה."
"נוהג מוזר"
"אני בסך הכל ברוך  השם, סנדלר נודד ומנסה במקצוע שלי, עד כמה
שאפשר, לשמור על המצוות."
"בכל אופן, אני מתכבד להזמין אותך בשבת, אחרי שתנוח, לגשת לבית
הכנסת ולשמוע את הדרשה שלי. שמא זה יעיין אותך ושנינו נרוויח.
אתה  תספוג קצת מן היהדות ואני אזכה במצווה, שהוצאתי יהודי כשר
מן השכחה. בטוחני, שיבוא פעם יום, שתזדקק לעזרתי ואולי אפילו
בקרוב, בימים, בהם הקנאות של הטאליבנים גוברת. בכל אופן כדאי
לך לזכור את שמי."
היה משהו, שרמז על משהו רציני ונורא והנה לפני איש, שמציע לי
עזרה, מבלי שביקשתי ממנו. מבויש קצת מדבריו, פניתי אליו בקול
נמוך, שבקושי נשמע:
"יסלח לי כבוד הרב, שלא הספקתי להכיר אותו, אך יואיל לגלות לי
את שמו, על מנת, כשאזדקק פעם, כפי שכבוד הרב רומז, אדע על מי
לשאול."
"יפה שאלת. תיגש ליהודי ראשון בעיר ותשאל אותו: "תאמר לי, היכן
דירתו של הרבי יוסף גרגי,  רובם של כל יהודי אפגניסטן?"
"סלח לי כבוד הרב על בורותי. שמעתי רבות את השם של כבודו, אך
לא עלה על דעתי, שיהיה לי הכבוד לשבת באוהל אחד עם כבודו
ולשמוע את דברי חוכמה שלו."
"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד השם"  נאמר במשלי כ"א, ל'",
ענה מיד הרב גרגי.

                                        ג

למחרת בבוקר, בטרם הספקתי לשאול, למי למדוד תחילה את הרגל, כדי
להתאים את המגף לרגל, הופיע באוהלי  הנשמרת, שהגיש לי אוכל
ומבלי לברך אותי ב"בוקר טוב", פנה בצורה רשמית:
"הח'אן רוצה לראות אותך, מיד!"
הוא חיכה, עד שהתלבשתי במהירות וליווה אותי עד לאוהלו של
הח'אן. הדבר נראה לי קצת מוזר, אך מנהגי השבט היו עדיין זרים
לי. מיד אחרי שנכנסתי לאוהל וברכתי את הח'אן ב"בוקר טוב" לבבי,
מבלי לענות לי, כנהוג על ברכתי, פתח בקול זעום:
"אינני יודע, איך לקרוא לך! תחילה חשבתי, שאתה פשוט סנדלר נודד
בין המחנות וקיבלתי אותך בכל כבוד, הראוי לבעל מלכה  המצטיין,
ובפרט שאתה  אחד מ"בני מוסא", שאתם אני מנהל לא פעם עסקים
ומוכר להם את הצמר של הצאן. אבל מה שאמרת, עובר כל גבול של
הגינות ולולא זה, שאני בתור שופט נוהג לשמוע גם את טענות של
הצד השני, הייתי מגרש אותך בבושה, מיד עתה מהמחנה. אם כן אשאל
אותך פשוט, בלי כל גינוני נימוס: מדוע שיקרת לבני , שאני
הזמנתי  ממך להכין לי 10 זוגות מגפיים אפרידיים?"
"אדוני הנכבד, לאחר שמדובר בבנך, שאמר לך זאת, יודע אני שכל
טענותיי יתקבלו בספק, אבל למזלי נוכחה בשיחה גם תמרה!"
"מנין אתה יודע את שמה של בתי? האם גם זה מסר לך בני?"
"לא! אבל נחזור ל- 10 זוגות מגפיים וקבל את גרסתי, כרצונך. אני
רואה, שקיבלת ידיעה זאת מבנך. אבל מה שהוא מסר לך, אם אתבטא
בצורה נכונה, רחוק מהאמת."
"אתה מעיז לטעון, שיסמעיל שיקר?"
" הוא לא שיקר, אבל הגרסה שהמזמין 10 זוגות מגפיים היית אתה,
המציא בנך! וזהו הסיפור מההתחלה ועד סופו. בטרם התרחקתי ממנו
לשביל, הוצאתי מכיסי פתק, שעליו היה רשום שם המזמין, שידידי
הטוב רשם לי. לצערי הרב נרטב הפתק ולא יכולתי לפענח את השם
ונדמה היה לי, שהוא מזכיר משהו, כמו חתולזי ושאלתי אותו, האם
הוא מכיר איש בשם זה והיכן הוא מתגורר. הוא הבטיח לי, שאין אי
כזה  בין המסוגלים להזמין 10 זוגות מגפיים ועוד אפרידיים והוא
אמר, שבוודאי רשום
על הפתק טארזי והוא תהה, לשם מה נחוצים לך
100 זוגות והוא בעצמו הסביר לי את הדרך למחנה שלך ואני קיבלתי
זאת מיד כפתרון הטוב ביותר וכסוף לנדודי, אבל בלכתי למחנה שלך,
עלה לפתע על דעתי, שהייתי עושה לך את כל המגפיים חינם ואפילו,
אם תדרוש עשרים..חמישים, כל מספר.."
"חינם? מה פתאום? תמורת מה?"
רואה אתה אדוני, אצלנו היהודים בקאבול, אם מישהו מתחתן, מקבל
החתן מהורי הכלה נדוניה, כדי  שהכסף ישמש בסיס להתארגנות הזוג,
אבל אצלכם, זה בדיוק להפך ולמי שאין כסף, אין הוא יכול לשאת
אישה. במקרה כזה עובד הוא למען הורי הכלה, עד שהאב  מחליט,
שהוא עבד מספיק והרוויח לו את הכלה תמורת עבודתו. כך מסופר
בתורה, שיעקב אבינו, שאהב את רחל היפה רעה את צאנו של אביה לבן
במשך שבע שנים וכאשר לבן רימה אותו ומסר לו במקום האהובה את
אחותה הלא יפה, אך המבוגרת, רעה עוד  שבע שנים, עד שזכה ברחל
הצעירה."
"אדוני הנכבד ומלומד בתורת  "בני מוסא". לצערי הרב, בשום אופן
אינני מבין למה מובילים דברים אלה. קראתי לך, כדי להבהיר אי
אלה אי-הבנות שחלו בינך ובין בני, לקגבי השם והנה אתה מספר לי
על מנהגי נדוניה, תשלום תמורת שחרור  בנות מחוקי האב ו..שמא
תבהיר את דבריך. אני אמנם נבחרתי למנהיג השבט, אבל אני איש
פשוט ולא בקי בשפת מלומדים."
"אם כן אדבר פשוט, שכל אחד מבין. הנני מתכבד בכל ענווה לבקש
ממך את יד'ה של תמרה! פשוט אני מבקש לשאת אותה לאישתי."
"זאת פעם השנייה שאתה מזכיר את השם  של בתי. האם דיברת אתה?
האם סיכמתם שניכם על הצעד המטורף הזה?"
"לא. אני מכיר היטב את חוקי השבט, האוסרים  לדבר עם בת לפני
הנישואים. גם לא הסתכלתי עליה, כשעמדה קרוב אלי. היא ציוותה
עלי לעצום חזק את עיני ולא לפקוח אותן, בטרם אקבל רשות ממנה."
"היא עמדה קרוב אליך? תמרה, בתי?"
"האם ישמעיל לא מסר לך. הוא צעק  עליה, שהוא יספר לך הכל[ מה
שראה."
"מדוע עמדה על ידך?"
"ישמעיל הסתכל עלי והעיר דרך אגב, ש"הנחש המוצץ" טיפל בפני
ובידי,  שכאב ו לי, כשמישהו שפך עליהם מים רותחים, אך הוא לא
ניסה לעזור לי ואילו תמרה רצה מיד, הביאה שמן ואחרי שציוותה
עלי לעצום את העיניים, טיפלה בפני, עיני ואחר כך ידי וראה זה
פלא כל המכאובים נעלמו, כאילו לא היו. עלי עוד לציין, שכמה
דקות לפני זה נאלצתי להרים את שתי ידי, כשירדתי מהשביל ורציתי
לשאול על הדרך, היא עצרה אותי וכשהמשכתי ללכת עפו ליד אוזני
שני חלוקים,  כל כך קרוב, שחשבתי, שהם חתכו אותם ואילו היא
פרצה בצחוק וקראה לישמעיל, שיראה גבר מרים ידיים  לפני  בת."
"כן, תמרה היא קלעית מעולה וכל שנה מתחרה עם הגברים, מי יקלע
יותר מדויק במטרה. "אם כן אדוני הצעיר והמתלהב, נסכם. לכבוד
גדול לי הצעתך לשאת את  בתי, אבל  לצערי הרב  מסורת שלנו אוסרת
איסור חמור לאפשר לאיש מחוץ לשבט לשאת את בנותינו ולפיכך.."
"אני מבין. אתם  הנכם סונים ואינכם רוצים שבעל שיישא את
בנותיכן יכפה עליה את המנהגים  השיעים. רבות שמעתי על יחסם של
השיעים לנשים שלהם ואף אמונתם התפלה, שאללה לא העניק לאישה
נשמה ומכאן יחסו של הבעל לאישה , אבל כאן מדובר על הקשר עם
יהודים, שאצלם האישה היא מלכה. אני בכל אופן אתייחס אליה, כמו
לבת מלכים."
"לא צריך להתייחס לבת, כמו לבת מלכים. אצלנו היא  נהנית
משוויון והיא רועה את הצאן באותה יעילות, כמו ישמעיל,, שהוא
גיבור אמיץ לב בשבטנו. בכל אופן היא  עוזרת לי  ומכאן גם
ערכה."
אדוני, אשלם בעדה כל מה שתדרוש, מלבד שאקבל את הדת, שאתם
נאלצתם פעם לקבל, אבל אעבוד למענה כמה שתדרוש ואפילו מוכן אני
להכין מגפיים חינם אין כסף, רק פיתה עם קצת שמן וכוס חלב,
בשביל כל אנשי השבט."
"כל אנשי השבט?"  פרץ בצחוק הח'אן,"היודע אתה כמה אלפים עומדים
לרשותי, כשאקרא להם  למערכה."
"אעבוד כל חיי, כשרק תמרה תהיה על ידי."
"הבט. דבר זה לא תלוי בי. לשם זאת עלי להזעיק את מועצת השבט,
להתייעץ עם הקאדי וברור, שגם עם הרב שלכם. זה דבר, שלא אירע
אצלנו במשך מאות שנים. תן לי חודש ימים כדי שאיוועץ עם כל
הגורמים, בינתיים אן יש לך כאן עבודה, עבוד ואם תשמע בקולי,
ביום שישי בא אלינו המטיף שלנו. אחוז ברגליו, תמדוד אותן ותכין
את הזוג הראשון, היפה ביותר בשבילו."
אכן כאשר בא הקאדי, ברכו אותו כל הנכבדים לרגל יום הולדתו
והחליטו פה אחד, שלאחר שבמקרה נמצא במחנה סנדלר מעולה, להעניק
לו במתנה זוג מגפיים אפרידגיים. הקאדי אמנם זכר, שיום הולדתו,
אם זכרונו אי נו בוגד בו, עדיין רחוק, אבל כולם הבטיחו לו,
ששמעו ממקורות מוסמכים, שזהו היום והוא שוכנע, לאחר שסיכוי
לקבל זוג מגפיים חדשים  היה פיתוי, שלא היה בכוחו להתגבר עליו.
מיד לאחר  שרגליו, שהתרוצצו במגפיים ישנים, חשו את הרכות
ונוחות של מגפיים חדשים, זרק הח'אן דרך הגב את בעיית הסנדלר
המסכן, המאוהב בבתו ולכל צרות הוא   אינו מוסלים. הקאדי גרד
זמן רב את פדחתו. בעיה קשה.
מצד אחד  אדם נדיב, שהעניק לו חינם זוג מגפיים אפרידיים ולעמת
זאת  איש שרוצה לשאת בת אפרידים ואינו מוסלים.
"קשה. קשה מאוד. אני יכול להשיא רק זוג של מוסלמים כשרים,
דהיינו סונים, אבל בן דת אחרת..ואיזו דת  לו?"
"יהודי, מ"בני מוסא".
"מבני מוסא. זה קצת עוזר. אפילו הנביא העריך את "בני מוסא",
שהם בעלי תורה, המספרת  אף היא על אללה אחד, אף היא קוראת לו
בשם אחר. אבל   בשם איזה נביא אוכל לקשור את שני האנשים? לא,
אבל בכל זאת יש פתרון. לא אשיא אותם, אבל אני מוכן למלא גיליון
רשמי, ששניהם הצהירו לפני ולפני עדים, שברצונם לחיות יחד,
נאמנים וקשורים בטוב וברע, כששניהם לא ישנו את דתם, ובפרט
האיסלאם. זאת אני רשאי לעשות ואז הם יהיו זוג. ברור, שאחרי
הבעילה, שהיא אחד מתנאיי
הנישואים."
כששמעתי זאת הסכמתי מיד, אך  נוסף לכך ביקשתי מהח'אן, שיתייעץ
עם הרב, אם נישואים כאלה  אפשריים."
"אין צורך להתייעץ עם הרב, הרי ביקשתי חודש/ זמן. כבוד הרב
מסכים  להעמיד כאן אצלנו במחנה חופה ולברך את שניכם, תוך
תקווה, שאחרי שתמרה  תוציא לעולם צאצאים, תחליט לאיזו דת, היא
רוצה, שהם ישתייכו. כבוד הרב  מתח לפני תוכנית הנראית עכשיו
דמיונית, תוכנית שהוא עובד עליה ושהיא תכלול גם אותך ותמרה
בתוכה. אני מוכרח להודות, שהוקסמתי ממבטו לרחוק וראית המצב,
שבו זלזלתי. לפי כך
7 לא נשאר לי, אלא לברך אותך כחתני, אף כי ישמעיל, שמעריץ את
אחותו ועד עכשיו דאג לביטחונה, כועס עלי, שאני מוציא אותה
מהמחנה, בו לפי דעתו, שימשה פנינה בכתר. אכן אסיים, איך אתם
אומרים: "מזל טוב ברוך השם. מילים אלה  ואת פירושם למדתי מכבוד
הרב והוא אמר לי, שזאת התחלה טובה למוסלמי כמוני."

                                               ד'

שבוע ימים נמשכו חגיגות נישואין ולאחר שמדובר היה בבת של מנהיג
השבט, הוחלט להאריך אותם לעשרה ימים. עשרות כבשים נטבחו, שופדו
והונחו בתוך טבעון לוהט וכוסו באבנים. עשרות נשים אפו יומם
ולילה, תוך שירה את הפיתות האפרידיות, הגדולות ורכות. נכבדי
השבט ישבו בתוך המעגל הפנימי וכרסמו בשר טעים ורך ואחריהם ישבו
מעגלים- מעגלים , לפי מעמדם נציגי השבט. בהפסקות בין אוכל
לאוכל התקיימו תחרויות קליעה . נשמעו שירים עתיקים ומסורתיים,
שירי קרב ואהבה. הצעירים הציגו את כשרונותיהם במחול. שורת
גברים, שלובי זרוע הייתה מתקדמת ונסוגה בקצב התוף הענקי.
לפניהם ניצבה  כלת השמחה, שבידה חנית ארוכה, שהיית לסירוגין
מסובבת אותה בין שתי אצבעותיה  או מכוונת מול הצעירים. כאשר
הציגה תמרה את זריזותה בטיפול בחנית, הייתה השורה מתקדמת  אליה
תוך רקיעת מגפיים המאיימת ונסוגה מיד, כאשר הרקדנית כיוונה
מולם את החנית.
יום אחד נפסק המחול בצורה לא מתקבלת על הדעת. אין זאת כי
הצופים
התרשלו בתפקידם ועיניהם היו יותר מכוונות בכיוון המחוללים ולא
הרגישו בבאים. לפתע הופיעו שני רוכבים, מגודלי זקן על סוסים
גדולים ופראים לתוך לב המעגל, מבלי להתחשב ביושבים בצפיפות. אח
ד מהם, מבלי לרדת מהסוס, הרים את ידו, כדי להשתיק את המתופף
וקרא בקול  בוטה וגס:
"מי כאן מפקד המחנה?"
הח'אן קם  מהכורסה, שהוצבה לכבודו ובקול  שקט ענה:
"אני הוא הח'אן טארזי, ראש  שבט האפרידים. ברוכים הבאים! אנא
רדו נא מהסוסים , שבו נא במעגל ותתכבדו במאכלים שלנו, כי השבוע
אנו חוגגים את נישואי בתי, שמציגה עתה את כשרונה בטיפול
בחנית, כפי שאתם יכולים להיווכח."
"אדוני (מבלי להתייחס לדרגתו של הח'אן) לא באנו כאן, כדי לראות
נשים ובפרט אישה שמחללת כלי זין, שרק גבר רשאי  לשאת. ברצוננו
להודיע לך משהו ואם לא תראה לנו מיד את אוהלך, בו נוכל לשוחח
בשקט על דברים שלא נוגעים לכל היושבים כאן, נהיה נאלצים למסור
לך, בנוכחות כל היושבים וזה לא יהיה לך נעים."
הצליל המחוצף והמאיים עורר את  חמתו של הח'אן, אך עוד מעט
השתלט על עצמו, תוך ידיעה ברורה מי הם הדוברים  ומה הוא הנושא,
שעליו הם רוצים לדבר. ברור שבשלב הזה  מן ההכרח  היה  להסתיר
לפני כל  יושבי השבט, מה הן הדרישות של הבאים, פן יקומו
משולהבי מוח ויתנפלו על המחוצפים, דם ישפך ונקמה  של אלה,
שבשמם באו תהיה מהירה ואכזרית. לכו קם מיד מהכורסה והלך
בצעדים, אומרי כבוד בכיוון לאוהלו.
השיחה לא התנהלה זמן רב. הרוכבים לא באו, כדי לשוחח, אלא למסור
לו, לאחר ששמעו על מספר הלוחמים העומדים לרשות הח'אן, שעליו
למסור לרשותם  שלושת אלפים לוחמים, להביא אותם למקום פלוני,
מזויינים בנשק שלהם, ברגל או על סוסים והעיקר, עליו להתייצב
בראש הבאים ולמסור באופן אישי את הלוחמים למפקדם הראשי. באותה
פתאומיות, שהופיעו במחנה -עזבו אותו בדרכם למחנה אחר.
מיד אחר כך הופיע הח'אן ובקול שקט, כאילו מאום לא קרה ובחיוך
על פניו קרא:
"מה קרה? מדוע נדם התוף? השכחתם, שהיום היו יום החגיגה לכל
השבט? האם שבעתם כבר? ומה עם העוגיות? טבחים לעבודה! בטוחני,
שהלוחמים שלי האמיצים עדיין מסוגלים לאכול נתח נכבד מהבשר.
קדימה!"
ושוב נשמע קולו הרעשני והעמוק של התוף הגדול. זמר אחד פתח בשיר
מוכר ומיד התפשט השיר בין מאות גברים. כולם ניסו לטשטש את
ההופעה הפתאומית של שני הרוכבים, מגודלי זקן ומבט פראי ואכזרי.
לא היה איש ביניהם, שלא ידע, מי הם האורחים הפתאומיים,
שהתייחסו בזלזול גלוי כזה כלפי מפקדם, אך שובו של מפקדם וחיוכו
על פניו הרגיע אותם.
אף על פי כן, בלי כלי תקשורת מודרניים, התגנבו במהירות ובלי
הפסקה  ידיעות ואף הגיעו למחנות הנידחים ביותר בהרים. המלך
הטוב והנערץ נאלץ היה לנוס מארצו ולצאת לגולה. אנשי טאליבן
קנאים משתלטים כפר אחרי כפר, עיירה אחרי עיירה , כשתושביהם
נסים מפניהם  בבהלה. יותר ויותר נשמע על מעשי ביזה, שוד, רצח
בלי רחמים של מי שלא מצא חן בעיני הלוחמים הפראים ויחסם המשפיל
כלפי הנשים. כל מי שרצו לגייס לשורותיהן וסרב -נורה או נרצח
באכזריות וגופתו הייתה מונחת ללא קבורה במרכז הישוב. אפילו
נערים גויסו ונשאו לפנים כלי נשק, גדולים מהם.

                                             ה            
 

יום אחד, מוקדם בבוקר התעוררתי , כשמישהו בחוץ קורא בלי הרף
בשמי. אף על פי כן שבחרתי לעצמי אוהל הרחק מהמחנה והיו אלה
עדיין  ימי ירח דבש, העיז אלמוני להעיר אותי והוא קרא  בשמי,
עד שלא עניתי לו, שאני כבר יוצא. התלבשתי במהירות ויצאתי החוצה
,כדי לראות מיהו הקורא אותי כה מוקדם בבוקר ומה ברצונו. בחוץ
עמד אחד השומרים על המחנה, אלא שבידו לא הייתה  חנית כה
אופיינית ללוחמים אפרידיים, אלא רובה מיושן היה תלוי על כתפו.
את חזהו קישטה רצועה רחבה, שבתוכה היו תחובים כדורים נוצצים.
"בוקר נעים!? ברך אותי, כשהוא נושא את ימינו למצחו, "באתי
להודיע לך, שהח'אן קורא לך ועלי להישאר כאן, עד שלא תשוב!"
"האם תשמור על אישתי? הרי ידוע לך, שאסור להיכנס לאוהלה של
האישה ואיך היא תגיש לך ארוחה?"
"אני יודע  היטב את חוקי השבט. היא תזהיר אותי, כשתצא ואני
אתרחק, עד שתשוב לאוהלה."
הלכתי לח'אן, כשדאגה קשה מכרסמת את לבי. ההזמנה בשעה כה מוקדמת
ולראשונה בחיי השבט גבר זר, מזוין ברובה שומר על תמרה.
כשהגעתי למחנה הרגשתי מיד בשינוי שחל בחיי השבט השלווים
והמאורגנים. רוכבים  מזוינים יצאו בדהירה מהמחנה ונבלעו מיד
בין הסלעים, הדומים לדבשות גמלים. יש שעלו לפעמים על ראש הדבשת
ומיד אחרי זה נעלמו בתוך הוואדיות. באותו הזמן נראו רוכבים
הדוהרים במהירות אל המחנה ובטרם נכנסו לתוך המרכז, קפצו
מסוסיהם ורצו, כמו בתחרות שליחים לאוהלו של הח'אן.
"מה קרה, ידידי?" שאלתי את אחד המכרים, שאף הוא מיהר לאוהלו של
הח'אן.
"הטליבן שלחו יחידת גישוש, שעוברת ממחנה למחנה, לברר את מצבו
הבטחוני ואומרים שברצונם לגייס צעירים לשורות שלהם!"
"איך הם רוצים לגייס סונים שלווים לשורות שלהם? שמא ברצונם
בכוח להפוך אותם לקנאים?"
"יש להם נשק חדיש. הם מכריחים את הנשים לכסות את פניהם ואף את
גופם וללבוש 'בורקה'!"
"אישתי לעולם לא תכסה את פניה!"
"הם עלולים להרוג אישה, שלא תשמע להם. הם בזים לנשים ואומרים,
שלאישה אללה לא נתן נשמה, כמו לבהמה ועליה להיות סגורה בתוך
הבית. אסור לה לצאת לקושש את העצים, להביא מים מהמעין, פן
תפגוש שם גבר ואווי לרועה צאן, שימצאו במרעה. נורא!"
כשנכנסתי לאוהלו של הח'אן, ציווה על הנוכחים בו לעזוב את האוהל
ולא להיכנס, עד שלא יקרא להם.
"הבט בני. הגיעו זמנים רעים לאפגניסטן ובפרט לשבטי, שיצטרך
להחליט החלטה גורלית: עם מי אנחנו? עם הטאליבן וחוקיהם
המנוגדים לכל חוקים שלנו ולמסורת המקודשת שלנו? או עם הלוחמים
בהם? כה וכה עלינו להעביר את כל רכושנו הנע: כבשים, עזים,
פרדות, סוסים הרחק מכאן לגבול ההודי, הרחק משליטת הכובשים ואנו
בעצמנו נצטרך   להחליט, איך להגן על נשותינו וילדינו, שהם
רוצים לגייס לצבא שלהם. אתה אמנם נתקבלת לשבט שלנו, כבוד הדדי,
אבל אתה לעולם לא תצטרך להילחם, כי חונכת מילדותך לייצר ולא
להרוס, להרוג, להלחם. נוסף על כך מוטלת עליך אחריות כלפי אישתך
הצעירה, הנושאת ברחמה, כפי שהזקנות הבטיחו לי, את הצאצא
המשותף  ליהודי מ"בני מוסא" ולאישה מוסלמית, שאבותיה היו  פעם
"בני מוסא" כמוך. אם כן הכינותי בשבילכם שתי פרדות שקטות
וחזקות ובטרם תזרח מחר השמש, תצא עם אשתך בדרך לקאבול.. אל
תיקח אתך, מה  שלא נחוץ לחייכם בעתיד ומה שיכול להכביד על
הפרדות ולהאט את מהירות הליכתם. אל תרכב בשביל המקובל, שכולם
רגילים לנסוע או ללכת. באותו הזמן שאני מדבר אתך עובדים אנשים
שלי לאורך השביל הישן והורסים אותו. הם משליכים עליו סלעים,
מפילים עצים וקטע ממנו שנשאר גלוי ונראה לכל עיני, יוליך את
הטאליבן, אם ירצו לחדור למחנה שלנו, ישר לממלכת "הנחש המוצץ",
שאת טעמו טעמת וכן סרפדים גבוהים מבני אדם. זה ירתיע אותם לזמן
מה להתקדם בשבילים מוכרים. לכן  תתקדמו במעברים בין הסלעים,
הלא ידועים לזרים, אבל מוכרים היטב לתמרה, שבהיותה רועה צאן
הכירה היטב את כל הסביבה."
"כשתגיעו העירה, רכבו  ישר אל ביתו של  הרב גרגי ומסרו לו את
המכתב, שאני מוסבר לך. קשור אותו קרוב ללבך, כי בו תלויים
חייכם מהרגע שאתם עוזבים את הגנת השבט. זהו. ישמור אללה על כל
צעדיכם עד שתגיעו  למטרה הסופית."
"תודה לך על כל שעשית עד כה בשבילנו ואני בטוח, שהשם ששמר על
עמי במשך אלפי שנים, ישמור גם עכשיו על צאצאי ישראל בדרכם לארץ
הקדושה. שמא אולי תתגשם פעם נבואתו של הרבי גרגי, שאמר שיבוא
הזמן ויהודים שלפני שנים רבות נאלצו לקבל את האיסלאם וידועים
שהוכרחו לעשות זאת, יחזרו ליהדותם ויום אחד אף אתה תעלה לארץ
הקודש וכשתדרוכנה רגליך על אדמת ארץ ישראל, יקבלו את פניך
ילדים חסונים, כמו תמרה ויקראו בשמחה: "הנה סבא שלנו! ברוך הבא
סבא יקר! מה טוב שבאת אלינו."
"אינשאללה!" קרא בהתרגשות החותן שלי.
"ואז אבא של תמרה יקרא בשמחה:" ברוך השם. נתפלל שנינו, שזה
יקרה, אם ירצה השם!"
"אם ירצה השם! שלום ותמסור  נשיקה לתמרה שלי."
הוא חיבק אותי חיבוק גברי ונשק על שתי לחיי ומאז לא ראיתי אותו
ולא שמעתי על גורלו.

                                              ו          

החצר של רבי גרגי דמתה לחניון בהמות. חמורים ופרדות ואף סוסים,
עמוסים בכל מיני חבילות. ובין אלה,  וליד הקירות ישבו מכורבלים
אלמונים, תושבי קאבול, בני עמי מזמן לזמן יצא השמש וקרא שם ואז
קמה דמות אלמונית ומיהרה לחדר. בחוץ לפני הבית שמר  בלי הרף
צופה ומזמן לזמן היה מדווח לרב על הנעשה ברחוב. לכאורה דמה
לבטלן, היושב על אבן ועיניו הרדומות כאילו לא  איכפת היה להן,
שמזמן לזמן מתמלא הרחוב בקבוצה גדולה של הולכים ברגל או רוכבים
( לרוב נשים עם ילדיהם) על חמורים או פרדות. לפעמים  גברה
התנועה ומילאה את כל הרחוב ולפעמים עברו רק קבוצות בודדות,
טיפות גשם קטנות, אך אף לרגע אחד לא פסקה התנועה. בחדר, שבו
תמיד ניצב השמש ואפשר למבקשים להתייעץ עם הרב, להיכנס, ישבה
עכשיו אשתו של השמש, שפתע נתגלו כשרונותיה ברבים. המאפרת לשעבר
של השחקניות בתיאטרון המקומי הפכה בין יום למצילה כבוד ואולי
חיי נשים, שהתאספו בחצר. בכשרונה, כי רב הייתה הופכת כל צעירה
ואף יפה לאישה זקנה ופניה דוחים. תלמידה חרוצה, שבניגוד
למאפרים סביניים, שציירו על פני השחקנים קווים שחורים גסים,
למדה על פני סבתא שלה, שהקמטים  אינם שחורים ואף לא אפורים
ובעזרת צבע לבן עם טיפת שחור, הייתה משנה את פני הפליטות, על
מנת שאף טאליבן, המיוחם ביותר לא יתקרב לאשה, בעלת פנים דוחים,
במקרה  שיכריח אותה להסיר את הבורקה ולגלות את פניה ( דבר אסור
על  גבר שיעי).לשם יתר ביטחון היתה משחירה בצורה אומנותית את
שיניה של האישה, עד שנדמה היה, שהם חסרים ופותחת את פיה
בנוכחות הטאליבן החשדן, היתה מגלה לו פה חסר שיניים או
מעוותות.
כאשר תמרה התישבה לפניה  וגילתה את פניה, המכוסים ב'בורקה'
שחורה, קראה המאפרת:
"ממש חטא להשחית פנים כאלה ולכבות את להט נעוריך, אך תהיה זאת
מצווה שלי, אם תעברי בלי פגע עד לגבול ושום פרא אדם, לא יעצור
אותך ולא יפגע בך חלילה."
וכאשר גמרה את עבודתה, התבוננה בה בסיפוק ואף חייכה, מרוצה
מעבודתה:
"תשמעי גברת. שכחי מה שהיית ומה היה מראך, בטרם נכנסת אלי. עתה
את סבתא, אמו ולא אישתו של בעלך, חולה, חלשה ובעלת מחלה מוזרה
על ידייך החלשות.אף אם  ידרוש ממך פורע כלשהו לגלות את פניך,
אל תחששי מפניו, חייכי אליו ורק תשתדלי  לשנות את קולך הנמרץ.
הטוב ביותר, אך תדברי מאומה ויהיה צורך, תתני לבהך, המוליך את
הפרגדה שלך, לדבר במקומך.יברך אותך השם סבתא  הנכבדה ויעניק לך
עוד שנים רבות לחיות אחרי שתצאי מתחום הסירה המשתוללת באארצך,
בה בילית שנים ארוכות  ויפות. ועתה היכנסי יחד עם בנך (אל
תשכחי אף לרגע קט, שהוא בנך ולא בעלך) לחדרו של כבוד  הרב והוא
ימסור לכםף מה  שהכין בשבילכם."
אחרי שנכנסו לחדרו של כבוד הרב, קם ממושבו,מבט חטוף על פני
תמרה והפליט:
"עבודה חמופת. שבו נא ותקשיבו היטב. אל תפנו ימינה או שמאלה
ממה שאומר לכם. כל  שינוי בפעולתכם , כל סטייה עלולה  לפגוע
בכל מפעלי והעיקר להשאיר אתכם לזמן רב במחנות הפליטים.עליך  מר
ברוך השם מוטל לשמור כעל בבת עיניך על המכתבים שאמסור לך. כדי
שלא תהיה אי הבנה כלשהי וכן לאנשים, לא בקיאים במספרים ערביים,
סימנתי כל מעטפה בקו, בשני קווים, שלושה קווים וכן הלאה. על
שניכם לזכור מתי ולמי למסור את כל המעטפה. הראשונה תמסור אך
ורק לאיש הנקרא טאגורי. אל תכתוב שוב דבר. תצמיד  במסמרים
בזכרון שלך ואף שלך את השם טאגורי. לו תמסור את המעטפה
הראשונה, רק כש..
ועכשיו אני מברך אתכם. יהיה השם אתכם בכל מעשים שלכם ואם אי
פעם תיראנה עיניכם את הכותל הקדוש, נשקו את האבנים שלו
והתפללו,  לעילוי נשמתי, כי אני לצערי אסור לי לעזוב את  הארץ,
כל עוד יהודי אחד זקוק לעזרתי."
באותו הרגע פרץ הצופה לחדרו של הרב וקרא בהתרגשות:
"קבוצה גדולה מאוד מתקרבת, עוד מעט יעברו הראשונים על יד
הבית!"
לשמע קריאה זאת, ציווה הרב: "תאמר לשמעיה, שיוציא את הקבוצה
השניה וגם אתם, צאו לרחוב ותתמזגו עם הההולכים ומה שפחות לדבר.
תדמו לצללים, עד שתגיעו לגבול. שלום עליכם חלוצי  אפגניסטן
בארץ הקודש. שנה  הבאה בירושלים הבנוייה!"
יצאתי במהירות,תמרה אחזה בפרדה ואחרי שהושטתי את ידי כמדרגה
קפצה על גבה ושקעה מיד בין החבילות, הקשורות משני צדדיה.
הבורקה
הפכה אותה מיד לעוד חבילה בצבע שחור. אחזתי בחבל שבו  היתה
הקשורה הפרדה והתקדמתי בקצב, שהלכו לפני ואחרי ההולכים אל
הגבול הפאקיסטני, שצריך היה להעניק להם ביטחון , אך יחד עם זאת
שם קץ לחייהם השלווים בביתם ומאזרחים בעלי כבוד עצמי, הפך אותם
לפליטים, התלויים ברצונם הטוב של המארחים ובפגיעה כלשהי של
משמרות טאליבנים, שראו בכל העוזבים את הארץ, בוגדים הבורחים
מתוך שורות שלהם ומהמשטר המבורך, שברצונם להכניס עתה בארץ[ שבה
שלטו עד עתה כופרים סוניים, שעיוותו אץ הספר הקדוש.
כך קרה שבאחד המקומות נסגר המעבר על ידי שלושה מזויינים, שהרשו
רק לאיש או לזוג לעבור, כשעיניהם מתבוננות היטב בעוברים
ורוביהם מוכנים בכל רגע לפגוע בחשוד, שהם חיפשו. כל איש, אף
אישה  נצטווו  לגלות את פניהם. כשהגיע תורה של  תמרה, סירבה
תחילה ובנה הסביר להם שאמו אף פעם לא גילתה את פניה לפני בן
אדם זר, אבל  כשהפקודה חזרה בקול תקיף יותר ואף נשמעה נימת
איום, גילתה תמרה את פניה ואף חשפה את שיניה המושחתות, כפי
שציוותה עליה המאפרת. הבודק ירק בבוז על האדמה ובעט  בפרדה, עד
שתמרה כמעט לא איבדה את שיווי משקלה. היא הפנתה את פניה
הזעומים אל הלוחם הטאליבני, אך הוא  ענה בצחוק לגלגני:
"עם פרצוף כמו שלך, אין לך מה לחשוש, אפילו השיטן יירתע
מפניך!"
תמרה רצתה כבר לענות לו בקללה, אך בנה משך מהר את הפרדה וקרא:
"שלא תעיזי. שתקי למען השם!"
כאשר התרחקו מהבודקים והתמזגו שוב עם הממון המתקדם, לא התאפקה
תמרה וקראה בכעס:
"שלא תעיז אף פעם  לעצור בעדי ולסתום את פי!"
"אבל אמא" ניסה  בנה בקול מרגיע "הרי  אמרתי זאת רק לטובתך. לו
קיללת אותו, היה פשוט יורה בך."
"בטרם היה יורה, הייתי מוציא לו את הרובה מידיו!" קראה תמרה.
"ומה היו עושים חבריו. האם  גם את רוביהם היית מוציאה
מידיהם?"
"בכל אופן, אל תעשה בעתיד לטובתי ובכלל אל תהיה טוב יותר מדי.
תהיה גבר, כמו כל האפרידים. הרי אתה אפרידי, כמוני."
"מה לעשות, כי לא נולדתי אפרידי ואמי ואבי היו תמיד מטיפים
לי:"ברוך השם, תהיה תמיד טוב כלפי כל בני אדם ובפרט לקרוב
לך."
"בסדר אתה צודק" הסכימה אתו תמרה, "האם עוד רחוק לגבול?"
"נדמה לי, שהגרוע ביותר כבר עברנו  ומה שיותר גורלם של כולם
ובפרט גורלה של קבוצה  של הרב, יהיה גם גורלנו. מלבד זאת
חושבני, שנגיע לגבול עוד בטרם החשכה תתפוס אותנו ברחוב ונצטרך
ללון באחת התעלות ומתחת לעץ, אם אחרים לא יתפסו אותם קודם?"
הגבול צץ יותר מוקדם, מה שכולם ציפו.קורה כבדה מתוחה לרוחב כל
הדרך ומעליה שלט גדול עם  הסמל של פקיסטן וכתובת ענקית מתוחה
בין שני עצים: "ברוכים הבאים, השכנים מארץ הסבל לפאקיסטן!"

המשך הסיפור ב"מפקיסטן לארץ ישראל"









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה
שנפוליאון חיפש
ברוסיה היה
זיון!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/02 15:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה