מאוכזבת
יצאתי מהדלת
ואתה לא אמרת מילה
לא התווכחת
לא צעקת
אני חושבת שאפילו לא הזלת דמעה.

אבל כל הנ"ל הם רק חיצוניים... הדימעה תיבש, והויכוח ימאס.
מה קרה בתוכך? האם הצטערת על עזיבתי?
האם אי פעם גמרת מהתשוקה שלי אליך?

וכשאותן שפתיים שנישקו אותך בתשוקה, בגדו בך - מה הרגשת אז?

מאז שעזבתי עברתי ליד דלתך אין ספור פעמים. הצצתי אליך דרך
החלון.
חיכיתי לסימן כל שהוא. היתה מספיקה לי רק מילה אחת... מילה
אחת, והייתי חוזרת אליך על ארבע. הייתי עושה את כל מצוותיך, את
כל השיגעונות שלך הייתי מבצעת כחרדית קנאית!

לא אמרת דבר

וכמו זונה - לקחתי לעצמי עשרות ואף מאות אחרים. (אי אפשר לבגוד
במה שלא קיים) בכל זאת מרגישה כבוגדת...
עכשיו אני עוברת את החגים בלעדייך ואתמול התחלתי לדבר בלי לאמר
את שמך. כמה נורא זה להסתכל לשמיים ולראות רק שמיים...

אני תולה את האשמה בסבא שנתן לי לנשק את ספר התורה, אני תולה
את האשמה באחי - שאת בר המצווה שלו לא יכולתי לראות מבעד לעזרת
נשים. תולה את האשמה בחילונים שלא נתנו לי אלטרנטיבה יותר
טובה.

האשמה הכי גדולה היא עליי שהאמנתי בך.