התשובה הנכונה [1], היא עניין עדין ביותר. ונדמה שכבר היתה
בידי.

זה לא שאני משתגע. לא. אני פשוט לא מתמודד כל כך טוב עם
כשלונות.
אפילו בצבא פספסו את זה. "כשאני נכשל אני         " והייתי
משלים "מנסה שנית". הא! "מנסה שנית" - הרי איני מפסיק להקליד
עד יכרתו אצבעותיי; אולי אז יסכימו הרופאים שאני חולה.
חולה, לא משוגע, כפי שהם חושבים עלי כעת. וזה שלי כבר לא
מתבייש ממני. "תחיה עם זה", ורצה לומר "עזוב אותי כבר,
תמהוני"; או "היפוכונדר". הוא אינו מבין.
כל תחלואיי אהבה.
וכל אהבתי הבל.
אינני אוהב כלל [2].

ואני אומר לו, העניין הוא כמו מטוטלת: אם אינו מתגבר - הוא
דועך (תנועה הרמונית היא פיקציה, לכל היותר קירוב גס).
והיא, כך נדמה לי, בכל פעם שתקוותי ניעורה שהנה הנה נעשית
התקדמות בכיוון הרצוי (לי), מפסיקה לדחוף את הנדנדה. לא לגמרי
לא
אחת לשבוע, כבמרשם רופא, מטלטלים את העצל הנרפה. מקימים אותו
מכסאו, מספר טפיחות על הגב, משתעל, יורק ליחה, והנה - כמו חדש
(מערכת חסרת זכרון).
אחותי אמרה לי בזמנו, עליך להיות מוכן: צעד אחד קדימה ושניים
לאחור[3]. חשבתי שאני מוכן.

שורש הקונפליקט נעוץ במטרה. אנה אני פונה? לאן את מביטה?
קדימה. הצידה.
קצת לנשנש. ולפעמים - נו, לפעמים צריך לגרגר כי הלשון מתייבשת.
בית קפה.

לא יותר משעשוע, החצופים. משחק לשעות אחר הצהרים המוקדמות,
כאשר כל האחרים ישנים שנת ישרים ומשעמם קמעה ומי ישן בצהריי
יום כזה כשאפשר לרקוד תחת השמש הנפלאה הזו
- אתה מעוניין?
- ודאי, אני בא (סירוב? סירוב?!)
אל תגידו כך. לא בפניי. די לי בעצמי המזכיר לי לעיתים את שלל
האפשרויות שאני שוקל ופוסל, מעלה ומתעלם, ואומר (לעצמי, אף
אומר לכם), תנו לזה קצת זמן. תנו לה קצת זמן.

בע
יית תק
      שו
                רת.
אנלוגי - דיגיטלי - דיגיטלי - אנלוגי.
ואני איני מהנדס מוכשר מספיק (למען האמת, אינני מהנדס) על מנת
להסביר לה כראוי.

אוכל סיני ופירות ים הם רק הסימפטום; הסטטוס קוו הוא הגיבור
שלי.
הרעה במצב היא העניין הפחות חמור: רחמים עצמיים היו מאז ומתמיד
הרגש האהוב עלי; מעצורי הבכי שלי הם חרוטי פלסטיק [4] משיעורי
חינוך גופני של כיתה ו'.
אבל שינויים לטובה - זה כבר חשוד. מספיק לי פולינום מתאים
ממעלה רביעית [5] כדי לראות שעליה קלה עלולה לדרדר אותי משיווי
המשקל הבטוח אל עבר תהומות האינסוף (השלילי, אל נא תלכו
שולל).
נאמר, (x-1)(x+1)(x-2)(x+2)-.
ואני קטליזטור מעולה.

מני את הימים ותיווכחי כמה זמן אנחנו כבר נמצאים כאן. יכול
להיות שאנחנו פשוט זוג פחדנים. אך ישנה האפשרות האחרת -
הניחי את הקטנטנות שלך על כפות הרגליים הגדולות שלי, ונרקוד
בשקט, אולי אז יבליח בנו ערש ההבנה.
יקירתי [6], אף שאוחזים אנו בחבלים שונים, נראה כי שנינו באותה
הסירה.

ואולי -
אולי אני בכל זאת משתגע.



[1]  "אני יודע שבידי התשובה הנכונה, אך איני יודע עדיין כיצד
להשיגה" (גאוס)
[2] "אינני אוהב אותה
    אינני אוהב כלל
    תמיד אהבתי כמה
    אהבתי וחסל

    אך לבי הוא שוב דופק
    בשגיונות דור ודור
    עם שגיון ציפור שרה
    עם טירוף עשבי מור" (שאול טשרניחובסקי, "אינני אוהב
אותה")
[3] "כבר אמרתי לך בעבר: עליך להיות מוכן. צעד אחד קדימה
ושניים לאחור" (אחותי, קפה "תות")
[4] קונוסים, בלעז
[5] ראה גרף מצורף  http://stage.co.il/Stories/96458
[6] אדם ברוך מחזיק פינה קבועה בטור "שישי" שלו במעריב שנקראת
"יקירתי". דוגמאות נבחרות:
    "יקירתי
    חבקי את הבוקר
    נשקי את היום
    התמסרי ללילה
    אל תחסכי למחר
    כי
    היום הוא
    גבול החיים האלה"
    "יקירתי, האמיני לי, לי זה עולה יותר"

חלק מהציטוטים אינם מדוייקים, לצערי. אם יעלה בידי לברר את
הדברים לעומקם, אכניס שינויים. עם המצוטטים הסליחה.