1
תמצית הזמניות:
תקופת בית שלישי
ללא בית שלישי.
ללא בית.
(יש לי שיר
ללא בית ראשון.
ללא פזמון.)
ללא בית
הזמן עושה תנועות של שאול.
שאול עושה תנועות של דוד,
אך אינו מצליח ללמוד לנגן
בכינור.
ארץ ישראל שלמה ושחורה
עושה תנועות של דירה שכורה.
וזה רק לטובה,
כי מי כמוני יודע
שהבית נמצא
בדירה ששוכרים לשנה הקרובה.
תמצית הזמניות:
דירה שאליה
לא אטרח לשנע
מכונת כביסה.
בית שלישי
בעולם השלישי.
מה
יותר
פשוט?
מה יותר אנושי
מאדם שנע ונד ולן
ומשלם דמי שכירות?
תמצית הזמניות
עדיפה מלעשות תנועות של נדל"ן.
2
אל תאמר "קנתה את עולמה",
אמור "שכרה את עולמה".
הרבה יותר מדויק.
מחדשת את החוזה כל שנה,
עד שלא אוכל עוד לעמוד במימונה
של הזמניות. ורק
אז איבעט עם המזוודות
מהזמניות
אל הרחוב. אל הזמן.
ואז אולי אחתום עם השטן.
3
ביתי:
חיפה מבחוץ,
דרום תל אביב מבפנים.
שקיות זבל בפוטנציה
נערמות בפינה.
חפצים זרוקים,
כמו ביתר שיריי.
המחשב פוער את מארזו הפתוח,
כלועו של חדר מדרגות מטונף.
כרית שהותקנה ממה שהיה
חולצתה הססגונית ביותר של אמי
בשנות השבעים,
מזכירה פיצוציה מפוקפקת
המוכרת שוקולד, במבה, קולה
ודיסקטים קטנים להתקנת תוכנות פסיכדליה.
מערכת הסטריאו משמשת
בתפקיד סוזן דלל.
ועל המיטה המכוסה בשמיכה
המעלה זכרונות מנגריה נטושה -
בלונדינית בשלושים ושמונה שקלים,
הלוחשת לחברתה בראי -
עובדת זרה.
אולי מגאנה.
4
ביתי:
מחסן של תאטרון.
תחפושות זרוקות ואבק.
נשימות של זהויות זמניות.
כאן המוות אינו מעניין אותי אלא
כמטאפורה לגמר חוזה השכירות
(ואת זה כבר אמרתי קודם),
לסופה המתבקש של הזמניות,
כאוסף קודים
המגדיר אותה ככזאת.
(אולי אפילו בלי מזוודות.)
הבמאי ימצא אותי כאן,
ישנה על הכרית בה חנק אותלו
את דזדמונה בעונה שעברה,
יעירני, יכריחני לבלוע קצת ויסקי
וישאג: "יאללה, עופי אל הבמה!"
חיפה, דצמבר 2000. |