פעם חשבתי כי ודאי יפגשני
בלילה מואר וכבה חליפות
באש כלי רכב בוערים.
לקול הנביחה הצרודה של המרגמות
ובתוך הטרטור הקצוב של המקלעים.
יבשרו את בואו נפצוצים קטנטנים
של הקליעים על הסלעים שלידי,
ואז אראה אותו ממהר לקראתי
בתוך שורה של נותבים, המבשרת
את פגישתנו הממשמשת ובאה.

דומני כי לא כך יהיה.

לימים חשבתי כי נראה שיפגשני
על הכביש הבינעירוני בלילה.
את בואו יבשרו צריחת בלמי המשאית,
ציווחת הפח הנקרע של מכוניתי,
והכאב הנורא של מעיכתי בין השברים.
ואולי יוציאוני עוד חי, וישכיבוני בזהירות
על הכורכר הקריר בצד הכביש.
ואז יבוא אלי לאט, ובעד עיני הנעצמות
אראה עוד את החובש שומט ביאוש את
שקיק האינפוזיה, ומכסה ראשי בשמיכה מגרדת.

דומני כי גם כך לא יהיה.

והיום ממש איני יודע. הוא קרוב יותר מתמיד.
לפעמים אני שומע אותו בנשימתי הכבדה
בעת מעשה האהבה. פעמים מדמה אני לראות
את חיוכו בכוס הוודקה בה מתנוצץ אור התנור.
אני חש את ריחו, ריח האדמה הרטובה, דומה
לניחוח העולה מבין רגלי אהובתי. נוכחותו
אינה מפחידה או מאיימת. אין לי דבר להכין
לקראת פגישתנו. אין לי דבר להשלים לפניה.
אני מוכן לקראתך, אני ממתין לך, בוא בשקט
בוא אלי בלי חשש, זה לזה נועדנו מכבר.