'סליחה, אני מצטער להפריע לך, אבל אני מבקש שתעשה את זה במקום
אחר', אלו היו המילים הראשונות שאמרתי לעידו הרטוגזון . לא
האמנתי באותו רגע שתוך זמן קצר הבחור הזה ימנה בין חברי
הקרובים. זה היה במסיבת סטודנטים בכרם התימנים באמצע הקיץ.
מירי, החברה שלי באותה תקופה, רקדה בפראות זולה כל הלילה ומשכה
תשומת לב יתרה שהעלתה את קצב העישון שלי לסגריה כל משקה, שזה
בערך כל כמה דקות, ועברו רק יומיים מאז שהבטחתי למירי שאפסיק
לעשן אבל זה לא אשמתה. תמיד היא הייתה אשמה בדרך כלשהיא, אני
פשוט לא אוהב להוציא את העצבים שלי עליה (למרות שהיא הסיבה שהם
קיימים), אז מה אני עושה, אני מתמלא בכעס עצמי עד שאני כמעט
מתפוצץ מזעם ואז זורק איזה משפט מטופש לחלל החדר. מירי נותנת
בי את המבט שלה, שהוא כמו המבט של הירקן אחרי שאמרת לו
שהעגבניות שלו מכוערות ואומרת 'סליחה' ואני אומר 'לא משנה'
ומדליק סיגריה שתסתום לי את הפה לפני שאני אגיד משהו שאני
אצטער עליו.
בכל אופן מירי רוקדת. אני מדליק סגריה ואני בכלל שונא לעשן,
ומת מחום והנה איזה בחור חוצפן, ממושקף, צפלון ופרצופו מכוסה
זיעה נעמד מול מירי ומתחיל לרקוד איתה כאילו היה ג'ון טראבולטה
המצונם ומסתכל אליה כאילו הוא עומד לבלוע אותה, ומירי נהנית
ואני לא יודע אם היא פשוט נהנית לרקוד או נהנית להכאיב לי.
כן, היא נהנית לפגוע בי, זו הרי הדרך שלה להוכיח שהיא שווה
משהו. אולי לי יש יותר כשרון, אבל אף אחד, ואני מתכוון אף אחד,
לא יכול לרקוד כמו מירי. ואז הנה הם רוקדים כמו חיות והוא
משליך אותה לסוף החדר, מוריד חולצה ונראה כאילו הם עומדים
לקפוץ אחד על השני ולהזדווג כמו כלבים עד שכל האחרים ימחאו
כפיים. כיביתי את הסגריה במוס השוקולד שמירי הכינה ושהיה מונח
על שולחן המשקאות כאילו התקרה חרבנה על השולחן, נגשתי עליו
ואמרתי לו 'סליחה אני מצטער להפריע לך, אבל אני מבקש שתעשה את
זה במקום אחר' והנה סוף סוף הדון ז'ואן הזה פותח את פיו ואומר
בקול שלא ציפיתי לשמוע, (אתם מכירים כשביום כיפור כולם הולכים
לבית הכנסת ולא יודעים בכלל איפה ומה לקרוא ותמיד יש שם איזה
ילד דתי חמור שנותן לך ספר ושמח להסביר - אז כך הוא דיבר, כל
כך רך ועדין כמו שפנפן קטן. אני מוכר להודות שהוא זעזע אותי)
'אבל אני רק רוקד' ומיד הרגשתי מגעיל ואשם. הגעלתי את עצמי,
אבל מי הוא בעצם נכנס לפה רוקד כך עם חברה שלי בבית שלנו
וכשאני מבקש ממנו להפסיק הוא גם גורם לי להרגיש אשם. אבל
התכונה הנשית הזאת, כלומר הכשרון לגרום לצד הצודק להראות כאשם
ולשני כתמים שלא עושה שום דבר לא נכון זה משהו שמעולם לא היה
לי. אז אמרתי, 'לא אני מתכוון. אולי בא לך להצטרף אלי לרקוד
במרפסת' הוא חייך, לקח את ידי ורקד עד למרפסת. הוא רוקד ואני
נשען על המעקה.
שאלתי אותו: 'אתה מעשן?' הוא אמר שלא בדיוק 'בסדר' אמרתי
והדלקתי ג'וינט. לקחתי שאכטה והעברתי לו. אם הוא היה מירי, בטח
הייתי אומר מצטער שהידיים שלי מזיעות בזמן שהעברתי לו את
הסגריה אבל הוא לא מירי, אז לא אמרתי. הוא מחזיק את זה בידו
כאילו היה זה איזה חרק שהוא עומד לשאת עליו הרצאה לכיתה ואומר
'מה זה? זה מה שאני חושב שזה?' מאוד אהבתי שמכל המילים במשפט
הוא בחר לצעוק רק את המילה חושב כאילו שלמו לו עבור כל פעם
שאמר אותה. 'כן זה מה שאתה חושב שזה'. הוא לקח שאיפה ואמר לאט
לאט בקול חלש 'אני חושב. שאני . מרגיש חלש.'. הוא היה חמוד כל
כך. לא היה קיים בו שום סימן שיצביע על רכושנות, גאוות יתר וכל
מיני דברים שליליים אחרים שעודף מציאותם באופיי גרם לי סבל רב
בתקופה ההיא . הוא גם היה חמוד מאוד. אני חייב להודות שפשוט
נדלקתי עליו כמעט ממבט ראשון או שאולי זה בגלל שהוא היה היחיד
שהקשיב לי בזמן שכולם רקדו ובחנו את החזה של מירי. אני ועידו
חברים טובים מאז, ומירי זרקה אותי כעבור שבוע. היא אמרה שהיא
לא יכולה יותר ואני לא מאשים אותה מדי. היא ועידו עדיין ידידים
עוד מיום המסיבה. |