מיקה לא גרה כאן יותר, ככה אומר שלט על הדלת שחציו שבור.
הארונות במסדרון נאלמו דום, וריח הבושם שלה כבר לא דבוק
בתוכם.
מיקה לא גרה כאן יותר.
הספות מחווירות במין מחווה עצובה, ומתכנסות בתוך בד הריפוד
העלוב שלהן.
המטבח נהיה ריק פתאום, והטלפונים הפסיקו לצלצל, כאומרים שלא
יתנו לכלום לחדור את הדממה הזאת שנפלה על הבית, על הרחוב,
העולם, היקום כולו כאילו והשתתק במעין מחאה.
אני גם יושב מכונס בתוך עצמי, האוכל איבד מטעמו, ואני לועס, רק
כדי לא להיחנק.
בקבוק חיוור של ג'ק דניאלס מנצנץ מולי בחשכה הזו שנפלה על
הבית, אפילו הוא נראה כעומד מבויש, כבר לא מכריז על תכולתו
בגאווה שיכורה.
אני לוגם, אבל הטעם נתקע בתחתית הגרון, ומסרב לחלחל אל הקיבה
ולהתפשט באבריי כפי שהוא עשה קודם, כפי שהוא עשה שמיקה עוד
הייתה כאן.
אבל מיקה לא גרה כאן יותר.
מיקה מצאה לה מישהו אחר, מיקה עזבה את הבית, ואני יכול לשמוע
את המיטה נאנקת בריקנות, מיקה שלה הלכה.
כתמי רוטב במטבח נעלמים מעצמם, יודעים שאף אחד לא יכין יותר
"מקרונים", ויגיד בקול חמוד שהאוכל מוכן, אף אחד לא יכין אוכל
גרוע כל כך שיצחק מעצמו ויזמין פיצה במקום.
המאפרות מרוקנות מעצמם שאריות אפר אחרונות, אף אחד לא יאפר
לתוכם תוך כדי דיבור שוטף, אף אחד.
מיקה לא גרה כאן יותר.
מיקה מאפרת עכשיו לתוך מאפרות של מישהו אחר, ואולי היא אפילו
לא מכינה יותר "מקרונים" בקול חמוד.
עכשיו, איתו, היא בטח מכינה "ספגטי".
אולי היא עצובה איתו, אולי היא לא צוחקת שהם שוכבים, אולי היא
לא עושה לו "נעים" בגב, אולי היא תחזור אלי, תחזור לבית
שמתגעגע אליה כל כך.
אבל מיקה, מיקה החליטה, ארזה את הבגדים הדקים שלה בתיק משופשף,
נישקה אותי על הלחי, הדליקה סיגריה של פרידה והלכה.
מיקה לא גרה כאן יותר, אבל אני כן.
מנסה להמשיך לחיות בבית בוכה, לשתות בקבוקים חיוורים ולאכול
אוכל סינתטי,
מנסה להתגבר
כי מיקה, לא גרה כאן יותר.