התחלתי את המסע עם הידיים קשורות מאחור. לא ראיתי לאן הם לקחו
אותי כי עיניי היו מכוסות. בצעדים כבדים המשכתי ללכת, קפוא
ומזיע. הרגשתי איך החולצה הדקה נצמדת אלי, דבוקה למים הניגרים
ממני, זיעה קרה של פחד בחושך מוחלט. הרגשתי שאני לא יכול יותר
להמשיך.
נפילה.

הם בעטו בי כדי שאקום על רגלי, אנסה להתאושש ואמשיך לצעוד לעבר
המוות. הרגשתי את טעם הדם בפי, וידעתי שעד לסוף, לא נשאר עוד
הרבה.
עצירה.

הם ציוו עלי לעמוד עם הפנים לקיר. הרגשתי את הבטון החלק נוגע
באפי. הוא היה קר, ואיזו הפתעה - רטוב. המפקד התקרב אלי ושאל
אותי אם יש לי מילים אחרונות. ירקתי לו בפרצוף. הוא חבק בבטני,
והתקפלתי, אבל ידעתי שזה לא באמת משנה. הוא צרח משהו, כבר לא
אכפת לי מה, ושמעתי את תקתוקי הרובים.
חיכיתי.
שום-דבר.

הרגשתי שמישהו מתקרב אלי. הם הורידו ממני את כיסוי העיניים,
והתירו את החבל הקשור מאחורי גבי. בחיים שלי לא ראיתי מישהו
מכוער כל-כך.
-"זהו, אתה משוחרר, בדקו שוב את התיק שלך, מצאו ראיות סותרות,
מישהו ניסה להפליל אותך".
התחלתי לבכות. כל-כך הרבה חיכיתי, הכנתי את עצמי למוות, וכלום!
כלום!
- "אתה בטוח?" חקרתי.
- "כן. לך תתרחץ, תתלבש. נקח אותך לבניין".
- "אבל..." מלמלתי.
- "בלי אבל!" הוא שאג.
רצתי בכל כוחי, תפסתי אחד מן הרובים הדרוכים שחיכו בידיהם של
החיילים ההמומים, ספק מתים ספק חיים. שאר הרובים המשיכו להיות
מכוונים לראשי.
- "אל תעשה משהו טיפשי, בחור", הוא אמר.
- "אל תדאג, זה כבר מאוחר מדי", השבתי לו בחיוך.
השלמתי עם עצמי כבר ממזמן. אני כבר לא צריך שאף אחד יעשה לי
טובות.
כרעתי על ברכי. כל המבטים הופנו אל הרובה שאחזתי, אבל כמובן
שלאף אחד לא מזיז שאני הולך להמחק מעל פני העולם המחורבן הזה.

חיזקתי את אחיזתי ברובה, הצמדתי לרקתי, והנחתי את האצבע המתה
על ההדק.
שקט. סוף-סוף שקט.