סתכלו,סך הכל אני כיתה י',אתם יודעים תיכון בית ספר חדש,והינה
אני מוצאת את עצמי בחצר חדשה שלא הכרתי,סביבי אנשים חדשים שלא
מכירה,נכנסת למבנה חדש,מורים חדשים,ילדים שאני ממש לא מכירה
וחושבת לעצמי "וואו,למה אני פה?! למה לא יכולתי ללכת לאותו בית
ספר שהחברות הישנות שלי הלכו?!" והמשכתי בדרכי לחיפוש הכיתה.
ידעתי שאיפשהו ילדה אחת מהשיכבה הקודמת שלי אמורה ללמוד פה גם,
שמה זוהר,בבית הספר הישן לא ממש הכרתי אותה שמעתי עלייה רק
ביום האחרון שעתיים שלוש לפני טקס הסיום שלנו הכרתי אותה,יפית
אז אמרה לי "חן,תכירי זאת זוהר היא הולכת ללמוד איתך באותו
בית-ספר",לקחתי את הטלפון שלה וכל החופש הגדול לא השתמשתי
בו,פשוט לא ראיתי סיבה. הכרתי את הילדה הזאת בדיוק חמש דקות
ופתאום אחרי חודשיים אני מתקשרת עלייה ושואלת אותה "זוהר,איפה
את?!" היא הגיעה,עלינו שתינו לקומה של כיתות י' כאילו היינו
החברות הכי טובות התישבנו אחת ליד השניה ליד החלון ופשוט בהינו
בילדים.
מוזרים כל כך לא ראיתי מיימי אחד הבן של הסגן מנהל עם שיער
ארוך והמון קשרים,הילד הכי לא מטופח שראיתי בחיים שכדרך אגב
קוראים לו אלון. אחרת שראיתי מוזרה הייתה דיקלה,מסכנה האמת
שפעם הכרתי אותה-היא למדה איתי בבית ספר היסודי,אני נשבעת לכם
שאם היא נכנסת לכיתה קודם כל נכנס החזה שלה,אחר כך הלסת ובסוף
היא עצמה... מוזרה לגמריי.שולחן לפני ישבו להן פז וחן-פז ילדה
בעלת פנים הכי יפות בעולם,אבל היא מסוגג הילדים האלה נו אתם
יודעים,המופרעים,לפחות ככה היא הייתה בחטיבה לפי מה שהבנו,וחן
אוי חן... חן הייתה החברה הכי טובה שלי ביסודי, עד שאחת בשם
שני סיסחסה ביננו,טוב זה כבר סיפור אחר לגמריי נראה עם אני
יכתוב עליו. הקיצר חן סימון ילדה יפייפה שעם הייתי בן מזמן
הייתי מתחילה איתה אבל אחרי יומיים היא עברה לכיתה ראלית.
הא..ושכחתי להגיד לכם, הכיתה שלי היא כיתת תקשורת. זהו סך
הכל,כיתה עם ילדים מכל המינים,אשכנזים,ספרדיים,מאמינים,לא
מאמינים,"פריקים","ערסים" וכו'.
סוף היום חזרתי הביתה וכמובן השאלה של אמא(פולניה למה מצפים?!)
-"נו חני,אז איך הכיתה החדשה?"
-"את יודעת,כיתה חדשה נראה מה יהיה"
-"אז ספרי לי חוויות מהיום הראשון שלך בתיכון"
-"נו אמא! אין לי כוח עכשיו!! היה נחמד יש לי מכל הסוגים בכיתה
ונראה מה יהיה!"
-"ויש מישהו שאת מכירה כבר מקודם?!"
-"כן אמא,יש אמא"
-"מי?"
-"תגידי לי את רוצה לעצבן אותי או שזה באמת מעניין אותך?"
-"חן.. את הבת שלי,בטח שזה מעניין אותי."
-"טוב אז הינה אני יגיד לך"
-כן,אני מקשיבה"
-"אז ככה,יש את נטלי השרמוטה המלירדרית ,דיקלה אבו לסת,חן
ומנשה"
-"ומי עוד? יש מישהו שלמד איתך בכיתה ז'?"
(האאא הינה עוד פרט לרקע,כיתה ז' למדתי בחטיבה אחרת מאשר בכיתה
ח' וט')
-"כן אמא יש,שירין שהייתה איתי בכיתה ועוד כמה מכיתות אחרות
אבל מזה עוזר לך את גם ככהלא מכירה אותם"
-"צודקת...ואיך המחנכת?"
-"מי אמר לך שזו מחנכת? אולי זה דווקא מחנך?"
-"אז איך המחנך?"
-"טעית,זה דווקא מחנכת" והתחלתי לצחוק...
-"נו אז איך היא???"
-"היא...פסדר,נו מורה ועוד לספרות מה אפשר להגיד עלייה!?"
-"טוב נראה מה יהיה בהמשך השנה,אני מקווה שלא תעשי פשלות כמו
שנה שעברה"
-"טוב אני גם מקווה,ועכשיו אני יכולה ללכת אמא?"
והלכתי לחדרי או יותר נכון לטלפון,התקשרתי לתום-שהייתה חברתי
הטובה ביותר שאלתי אותה איך הכיתה החדשה,מי איתה מהשיכבה
הקודמת ואחר כך סיפרתי לה כמה הרגשתי בבאסה שאני לא מכירה אף
אחד בבית ספר החדש,ושבכיתה ח' וט' הייתי מקובלת ועצוב לי.
היא אמרה לי שהיא בטוחה שילדה עם אופי כמו שלי תיהיה מקובלת
בכל מקום וכולם יואהבו אותה.
ככה עבר לי היום הראשון בבית הספר החדש...
אחרי הצהריים כבר התחילו טלפונים מכל מיני ילדים מהכיתה ולאט
לאט אנחנו מתגבשים,כל המינים,ה"ערסים" וה"פריקים" האשכנזים
והספרדיים וכולם לאט לאט הופכים לגוש חברתי אחד.