זה קרה בשמונה בערב לערך. הכלבים נדנדו לי שאוציא אותם למרעה,
החתול נבח שהוא רעב והכביסה הצבעונית זעקה שאתיר אותה מן
החבלים.

היה זה יום שגרתי למדי - אחד מאותם ימות קיץ ארוכים, המתמשכים
בערפילי חום, אבק ועשן. בימים כאלה, הייתי נוהגת לחטוף תנומה
קלה של כמה שעות, בהן הייתי הוזה וחולמת.
הפעם, כאשר התעוררתי בבהלה, לקראת הערב - תקף אותי צורך עז
לקום ולברוח. ידעתי כי דבר מה רודף אותי, והוא היה כה מוחשי
בהזיה עד כי לקחו לי מספר דקות להתרגל שוב לחדרי, למיטתי,
לחלון המערבי הפונה אל שדה החמניות, אל ריח השינה (המעורבב אך
במעט חמצן), אשר השתרבב דרך סדק פעוט בחלון ומצא משכן בטוח
בריאותיי.

קמתי. עיניי כאבו ופילסו דרכן בעלטה בקושי רב. האור הודלק,
הדלת נפתחה הכביסה הורדה, החתול קולל.
הטלפון צלצל והשמיע לי את עידו:
- משוגעת, אני מגיע אלייך. עוד חצי שעה אני אצלך."

לא התרגשתי. ציפיתי בתת מודע הכל-כך אנושי שלי, שהוא יגיע
לבסוף. יגיע להחלטה הכי ותרנית מצידי והכי מגשימה מצידו.

עידו ואני הכרנו לפני כשלוש שנים במסגרת עבודתי בהתנדבות
במד"א. הגענו ליחידה בה הוא שרת (את רב בנות הבסיס), וזו לי
הפעם הראשונה לחזות בדמו, מוקז מהורידים המתיימרים לפרוץ
החוצה, אך כלואים בשכבה התת עורית הנוקשה, הכולאת את שארית
גופו.
התאורה שבחדר המוזנח בבסיס, השוותה לנוזל הסמיך גוון כחלחל.
לאחר שהתמלאה השקית בכדוריות הדם נטולות הגרעין , הבטתי
בעיניים החומות, שהזכירו לי עיניי כלבלב שובב. הוא כשכש בזנבו
למראה כדור צמר הגפן, שסגר על הנקודה הסגלגלה בזרועו השחומה.

הוא הודה לי. הודתי לו חזרה תוך הוספת הוראות הבטיחות " נא
לקום מן המיטה באיטיות, לא להוריד את צמר הגפן..." הוא חייך
ואמר כי מאז ומתמיד הוא קם מן המיטה הרבה יותר לאט מאשר הוא
נכנס אליה.
באותו רגע, הפניתי מבט היישר אל עיניי הכלבלב. היה לו ברור
(כשם שלי היה ברור), כי זהו אחד מהמשפטים המיותרים ביותר שיכל
לשרבב מבין שפתיו הערבות לחיך. שנינו ידענו כי שגה בדבריו,
ושנינו סלחנו לו מייד, כאילו היה ילד תמים שלא התכוון להגיד את
שאמר (אף על-פי שילדים דוברים אמת).
ומתוך הסכמה של מה בכך על המחילה שניתנה בפרק הזמן הקצר,
פישקתי את שפתיי, חידדתי את מוחי ובארשת הכי בוטחת בעולם
חייכתי לעברו.

את קולו של החייל שהגיע אחריו שמעתי במעומעם. הוא ניסה לספר לי
על אחיו, שתרם את אבריו לאחר שנקטף בתאונת אימונים. המשיך לתאר
את אביו שמבכה את מות אמו, על חברתו שמזריקה אינסולין באותה
מומחיות כמו שלי. ואני, הדבר היחידי שיכולתי לתת לנציג נדכאי
אומות העולם היתה פיסת צמר גפן לבן, שגם אותה הוא הכתים באדום
והשליך לפח, תוך גיבוב מילים אודות אמו שהיתה אחות בבי"ח על-שם
"קפלר".

עוד כשעה חלפה. עוד כחמש מנות. אספתי את המחטים ושקיות הפלסטיק
הירוקות יחד עם שאר אבזרי הקצבים. השמש בחוץ שקעה במיטתה.
פטרתי "ערב טוב" לשאר המתנדבים, רשרשתי במפתחות המכונית הלבנה
שלי, הצתתי סיגריה ראשונה ויצאתי אל אביך העולם.
תמימה ונאיבית, נטולת יכולת אבחנה בין טוב לרע - הרהרתי ב"גבר
הכלבלב" שפגשתי. לא תיארתי לעצמי כי בלילה, הופך הוא לזאב צמא
דם. הגעתי לביתי בחשכה מוחלטת. שקעתי במיטתי.
למחרת בערב הטלפון צלצל.