הדלת נפתחת ומאחוריה במפתיע נשמעים צחקוקים וקולות של חבורת
אנשים הנהנים מחברתו איש של רעהו. אך קל להגיד שכך זה נשמע
והרבה יותר קשה להתעקש על כך לאחר שמתבוננים בתוך העיניים
הקודרות של לב, בתוך פניה הסמוקים מדמעות של ראיסה, בתוך הדירה
שנדמית ריקה מאנשים על אף שהתקבצו בה יותר אנשים מאשר היו באים
לימי ההולדת של השלושה. חיבוק עז, כמה דמעות, ומתיישבים על אחד
הכסאות המאולתרים, מחכים בשקט למישהו שיפצה פיו ויהגה על אודות
המאורע - או, מוטב מכך, על מזג האוויר היום, מחר, שלשום או
בעוד חודש - אך ורק על מנת לברוח מן ההתמודדות המצפה כאן,
האופפת את החדר ואת הנוכחים בו, החודרת לתוכם למורת רוחם
ובניגוד לרצונם.
"אף פעם לא ראיתי מישהי שכל כך לא רצתה למות."
"אתה צודק... היא תמיד הייתה כל כך אופטימית," נשמעת מיד
התגובה, מספר דמעות ויבבות, והתה ממשיך להבריק בשלל צבעי הקשת
המשומנים, רווי בתוך כוסות החסרינה החגיגיות שהוצאו מן הסרוויס
לצורך המעמד.
"כיצד מרינה תבוא מחר, הרי על מישהו יהיה להישאר עם מתן?"
"כן, סבא יישאר אתו והיא תבוא באוטו שלה."
"באוטו שלה? איזה אוטו?" ובשלב זה מבקש אתה לחדול מהקשב לשיחה
חסרת תוכן זו. היא כל כך ביקשה לחיות, ואמנם אין זה הוגן. דקות
אחדות לפני מותה ביקשה להזכיר ללב ולראיסה שיש לי יום הולדת
בעוד כחודשיים, ושיום הולדתו של מתן חל בספטמבר השנה גם כן.
"איזה ראש מבריק היה לה, זכרה הכל ולא שכחה אף פרט," - ואפשר
להתגאות בכך אך אפשר גם להיכלם.
"כמה טוב שלא סבלה, רק יום או יומיים; זהו האושר העילאי. אכן,
גם למות צריך להיות בר-מזל."
אכן, הייתה זקוקה להרבה מזל והרבה אושר ראתה במותה מסרטן
הקיבה; כמו-כן, נתלתה בחיים אבל הייתה חייבת לוותר עליהם. שום
דבר כבר לא עזר לה, לא הזרקות ולא חומרים מרדימים ולא משככי
כאבים, והיא הזתה לאור הסמים הקשים שקיבלה בלי סוף. זהו האושר
העילאי שאפשר להגיע אליו, המוות נטול הייסורים, אבל משככי
הכאבים קהו וייסוריה בהקו מבעדם.
ואמנם, ייסוריה בדקות האחרונות גימדו את ייסוריה בכל חודשי
מחלתה הארוכים, גימדו את ייסוריהם של בני משפחתה ההרוסה וחבריה
מוכי התדהמה, גימדו את כל אלה והפכו אותם לחסרי משמעות כלעומת
הייסורים שחוותה ברגעיה האחרונים.
"תמיד הייתה אומרת שהוא איש טוב, הפרופסור הזה. למרות שלא ידע
לאבחן את מחלתה, מי יודע היכן הייתה היום אילו לא היה מתרשל
בעבודתו. נבלה הוא."
"הכל היו טובים בעיניה, לא קראה לאף אחד 'אדם רע'".
"הייתה אישה גדולה, כל כך יפה התמודדה, למדה להביס את הכאב."
"כן, אפשר לומר שלמרות הכל ניצחה את המחלה."
ודברים אלה נשמעו מנותקי הקשר כל כך, דמו לדבריהם של אנשי
קבוצה המפסידה בתחרות ספורט והבאה להשלים עם הפסדה ולהודות
לקבוצה היריבה. אלא שבחיים אין מנצחים, המוות מנצח תמיד, ועל
כן אין למי להודת וגם אין בפני מי להתחסד ולהיראות מוכנים
להשלים עם המורא הזה.
"היה סיכוי של אחד למיליון... אין רפואה לסרטן הזה, רק אלוהים
- שאינו קיים - יכול היה לעזור לה. ובכן, הוא לא עזר, ובמקרים
שהוא עוזר, זה לא קשור לרפואה עצמה," כך הגה לב אחיה, ולא היה
על כך מה להוסיף. בורא מלכותו כראותו בורא אותה על מוראותיה
היפים בעיניו.
מחר ניפרד ממך בבית העלמין. עדיין אין משלימים עם מותך, עדיין
כל צלצול טלפון מעורר את החלחלה ואת כל שלל הרגשות העזים
המקננים בנפשו של כל אחד מן הנוכחים. עדיין מתייפחים ועדיין
קוראים לך קדושה מעונה, עדיין מתייחדים עם זכרך ומקיפים
העיניים הבוכיות בעיגולים סגולים, שחורים, כחולים ואדומים,
יותר מכל. אולי צודקים אלה המהללים את שם ה' בתפילת קדיש, שהרי
לך שום תפילה לא תועיל עוד.
"גורלה נחרץ מזמן, ושום דבר כבר לא יכול היה לעזור, אפילו
התקווה."
"כל ההומאופתים האלה, הרופאים האלטרנטיביים, אמנם שרלטנים הם,
אבל נטעו בלבה אמונה ותקווה. על כך אני מודה להם, ולא מאשים
אותם," אמר לב.
והאמת? מונחת אי שם בין שתי אמירות אלה.
