יש לי משיכה לחתולים, אבל אין לי חתול.
אני לא בטוחה מתי זה התחיל.
(או שמא החתיל?)
כשגרתי בקיבוץ היתה לי שכנה שאהבה חתולים,
היא המציאה סיפורים וציירה ציורים וכתבה עליהם שירים.
אני ועוד כמה חברות נסחפנו בהתלהבות הזו.
אי אפשר להאשים אותנו, זה היה ביסודי.
למה להאשים בעצם?
חתול הוא חיה נעלה.
נקי, אוהב, אצילי, אלגנטי, עצמאי
-יש בינינו קווי דמיון רבים.
שנינו מחפשים אהבה.
אם תרגיז אותי, אשלוף ציפורניים (מכורסמות).
פעם חתול שרט אותי,
אבא שלי נכנס לפאניקה:
לקח אותי לקופת חולים, חיטא את השריטה
(שהיתה מיקרוסקופית)
זו היתה תקופה מתוחה בבית שלנו.
הייתי עוצרת ברחוב ועושה
"קיצי-קיצי-קיצי...."
אבל ידעתי שאסור לי להביא אותם הביתה.
עכשיו כבר לא.
אני הולכת, רואה זנב ג'ינג'י וממשיכה הלאה.
ילדה עסוקה, אסור לי לבזבז זמן.
"כשיהיה לך בית משלך
תוכלי לגדל בו כמה חתולים שבא לך".
למדתי להגיד לאחותי שהיא לא מציאותית
כשביקשה תמיד כלב, חתול זו גם אופציה.
למדתי להגיד לחברותי שהציעו לי גורים
"אני רוצה, אבל ההורים שלי לא מסכימים."
עד היום, אני מציירת חתול כשנמאס לי מכוכבים ושאר ירקות.
"הו, כמה שרציתי כלב,
רק כלב ביקשתי כל הזמן.
..ואבא הביא לי חתול קטן."
מה יביאו לי? ציפור? |