הכותרת הזאת רצה לי בראש כבר הרבה זמן. זאת ממש כותרת טובה.
אבל למה? לשיר? לסיפור? ליצירה ספרותית מסוג נעלה כלשהו, או
מסוג נחות כלשהו???
אני חושבת שבא לי לעשות סדרה של יצירות, עם אותה הכותרת בדיוק.
שיר, סיפור ומונולוג שיעטוף את הכל ביחד. מעין ערב של אומנית
יחידה...
שלא תחשבו שאני ממש מבינה בעניין הזה, כי בסך הכל, אני די
בתולה, אבל אני חושבת שכבר הבנתי את העיקרון הבסיסי של כל העסק
הזה שקוראים לו סקס. או יחסי אנוש דפוקים. או איך שלא תקראו
לזה. אולי אפילו אהבה.
נתחיל עם השיר קודם. אולי אני אביא אותה באיזה אקרוסטיכון חביב
(יעני, 'סתכלו באותיות הראשונות בכל שורה מלמעלה למטה):
למדתי כבר שרוב הגברים
דופקים ובסוף זורקים
פותחים ואז פורקים
ובאמצע הלילה בורחים
קשה לאהוב בחורים
וגם הבנות יודעות
לדפוק ולזרוק לא פחות
זונחות הן לאנחות
רק כאלה שרוצים אתן להיות
ואתן כל הלילות לבלות
קשה לאהוב גם בחורות.
זהו. ועכשיו, נעבור לסיפור:
הוא כבר היה אחרי כוס הטקילה השביעית, אבל אני היחידה שסופרת.
אני מהבחורות האלה שבסוף יוצא להן לספר סיפור רכלני ואידיוטי.
זה רק בגלל שאני כל ערב באה למקום הקבוע שלי בפאב של העיירה
המטומטמת הזאת, וממנו אני משקיפה על כל מה שקורה, מרוב שעמום.
אני מאלה שאין להן חיים, אבל תמיד יספרו סיפורים של אנשים
אחרים כדי להסוות את העובדה הכואבת הזאת. לפחות אני מודעת
לעצמי. איכס.
הוא מגיע לפאב כל ערב, בדיוק כמוני. אבל הוא אף פעם לא שם לב
שאני שם. כל הגברים של העיירה הזאת, וגם גברים מעיירות אחרות
ואפילו מארצות אחרות, כבר הספיקו לעבור אצלי את טיפול העשרת
אלפים שלי- שאלה דפיקה וזריקה מקצועיים. הייתי יכולה להרוויח
מזה כסף, אבל זה רק תחביב. המקצוע שלי זה גננות.
אני יודעת שהוא מכיר אותי, וגם יצא לנו לפטפט פעם. הוא
מהטיפוסים השקטים, לא זאב בודד אבל גם לא מלך העולם. ובכל זאת,
הוא מעולם לא להתיישב לידי, בניסיון להוציא ממני את טיפול
העשרת אלפים שלי.
אני יכולה לדפוק ולזרוק כל אחד. גם אותו, אם הוא היה רוצה. זה
לא שאלה שאני דופקת וזורקת מבקשים ממני שאני אדפוק ואזרוק
אותם, זה פשוט שאני מעדיפה לעשות את זה ככה. אתם יודעים, כדי
שהם לא ידפקו ויזרקו אותי קודם...
אולי... הייתי רוצה שהוא ידפוק ויזרוק אותי. אבל זה לא מה שהוא
עשה באותו הערב, אחרי הטקילה השביעית שלו. הוא היה שפוך לגמרי,
ובאופן לא צפוי הוא קם מהכיסא שלו על הבר... והתיישב לידי.
היו שם באותו הערב בחורות ממש יפות, אורחות של האכסניה. ובכל
זאת, הוא העדיף לשבת לידי. עברו לי בו זמנית שתי מחשבות בראש:
האחת- שזה היה צפוי לקרות, כי בכל זאת- הגיע הזמן שגם הוא
יעבור אצלי את הטיפול. השניה- שזה שהוא יושב לידי באמת מרגש
אותי, אפילו יותר מהפעמים שגברים מדהימים מארצות אחרות התיישבו
דווקא לידי.
הוא התחיל לדבר אתי. לא בשום טון שאפילו הזכיר לי ניסיון לגרות
אותי לסקס. הוא דיבר בטון הדיבור הנמוך שלו, שקצת מזכיר את
הדיבור של ג'יימס דין. זה היה טוב.
הוא דיבר אתי על מה שעובר עליו בחווה, על כל מיני הצעות עסקיות
מפוקפקות שהוא בספק אם להיענות להן, ועל הבחורה שאהב כל חייו,
עד אותו הערב, אמילי אן. הכרתי אותה.
שאלתי אותו למה הוא כבר לא אוהב אותה, ומה גרם לו להפסיק לאהוב
אותה דווקא עכשיו, כשכבר 15 שנה היא נשואה לבילי בוב, הטיפוס
הכי קשוח ומכובד בעיירה הקטנה והדפוקה שלנו. מה לקח לו כל כך
הרבה זמן.
הוא סובב את כוס הטקילה השביעית הריקה בידו הימנית, בחן אותה
בעיניו ואמר- פלט החוצה: הוא התייאש. כבר לא הייתה שום סיבה
שהוא ימשיך לחזר אחריה.
הוא התחיל לספר לי הרבה דברים שהשלימו לי פרטי רכילות של שנים
עליו, והכל בנוגע לאיך שהוא רדף אחרי אמילי אן כמו משוגע. כל
מה שהוא היה עושה בשבילה. כל הסרנדות בלילות, אפילו כשבילי בוב
פעם אחת כיוון אליו רובה וכמעט ירה בו מהמרפסת שלהם.
השעה נהייתה ארבע ורבע לפנות בוקר, וג'ו בעל הבית אמר לנו שהוא
נועל, אז לקחתי אותו אליי, ובדרך הוא המשיך לזיין לי את השכל
על עוד המון דברים. הכנתי לו קפה, והושבתי אותו על הספה בסלון
שלי. אחרי רבע שעה של דיבורים אתו, נהייתי עייפה. הרגשתי דפוקה
לאללה שבכלל יכולתי לחשוב שאני יכולה לדפוק ולזרוק את הבחור
המאוהב הזה. לאט לאט גם הוא התחיל לפהק, למרות הקפה, ושנינו
נרדמנו על הספה, מחובקים.
היום בערב, הוא בכלל לא בא. אני גם בספק אם הוא יבוא אי פעם
שוב לפאב הזה, כי סידרתי... שבילי בוב יירצח באופן שדומה
לתאונה ושאמילי אן תתחיל לשים לב לטקילה בוי שלי.
טוב, הוא כבר לא שלי. הרי הוא דפק וזרק אותי. אין לי על מה
להתלונן, זה בדיוק מה שרציתי... שיהיה.
או.קיי, זהו להפעם. אני מתה מעייפות. אולי אני אוסיף לסדרה
הזאת גם מחזה, אבל לא הלילה, כי עכשיו אני גמורה מעייפות. היו
שלום, ותזכרו: גם אם דפקו אתכם וזרקו אתכם, אין דבר. גם לכם
יצא יום אחד לדפוק ולזרוק, אפילו כנקמה... ביי לבינתיים. |
