השעה היא שלוש ודקה. בבוקר.

לאחותי הגדולה יש מזל שהייתי על האינטרנט, כשהיא דפקה על הדלת
בעשרה לשלוש. בלילה.

בהתחלה הייתי מאוד זהירה וגם לא היה לי מושג מי זה יכול להיות
בשעה כזאת של הבוקר. האמת, פחדתי...
הדלקתי את האור במסדרון והצצתי בחור של ההצצה. ראיתי שזאת
רוני, מכופפת משהו.

פתחתי לה את הדלת, די בשוק מהעניין, והיא אמרה לי: לא תאמיני,
איבדתי את המפתחות. נתתי בה מבט בוחן: היא לבשה את הז'קט השחור
הארוך שלה מעור, ומתחתיו בגדים שהזכירו מדים של אחות, באופן
סמלי ביותר. אה, והיה גם סטטוסקופ.
התחלנו לדבר על איזה מזל שהייתי ערה, ולמה בכלל אני ערה בשעה
כזו, תוך כדי חיטוט נמרץ במגירות במטבח, וחיפוש נואש אחרי
מפתחות רזרבה לבית שלה. כל הצרור שלה כנראה נעלם במסיבה - עם
המפתחות של הבית ושל האוטו ושל הכל.

לא מצאנו כלום. בהתחלה היססנו להעיר את אחות הסנדוויץ' שלנו,
שרית, כי אנחנו יודעות איך היא כשמעירים אותה, בעיקר כשמדובר
בשעה כזו. באופן מפתיע, היא הייתה מאוד סלחנית. שמתי לב שרוני
שפוכה משתייה ושהיא בקושי עומדת. שוב שלושתנו דנו באופציות
שעומדות בפני רוני:

או שנמצא את המפתח של הבית שלה ואז הכל יסתדר,
או שהיא תישאר לישון אצלנו ותלך מחר לעבודה בבגדיה הסקסיים,
או שנעיר את אבא שיכול להיות שעוד לא חזר לארץ ואם כן אז יכול
להיות שהוא ישן.

האופציה שהכי הפחידה את שלושתנו אבל הכי נראתה הגיונית, הייתה
להתקשר לאבא, ולשאול אותו אם יש לו מפתח רזרבי לתת לרוני. זה
הפחיד אותנו גם בגלל הפאדיחה, גם בגלל הפחד על הירושה (בעצם
כשחושבים על זה, אין הרבה מה לרשת ממנו), וגם הפחד על חיינו.

בצעד אמיץ, תפסתי את הפלאפון שלי (כי האינטרנט היה עדיין
מחובר) ונתתי לרוני לדבר עם אבא. מאוד אמיץ מצדי... הי הי הי.
רוני סיפרה לו על מה העניין, ויכולתי לשמוע את אבא אומר לה שיש
לו מפתח לבית שלה. שלושתנו שמחנו ורוני נפרדה מעלינו, לא לפני
שהלכה להתפנות. ועכשיו אני כותבת לכם את כל זה, כי למרות שזה
סיפור די מטומטם ופשוט, שבטח קרה לכמה מכם, זה ריגש אותי.

ריגש אותי לראות את אחותי הגדולה זקוקה לי, ריגש אותי שיכולתי
לעזור לה. ריגש אותי שיכולנו, שלושתנו, להתנהג סוף סוף כמו
שלוש אחיות. וזה קשה, עם כל הדברים שעברנו ביחד.

העיקר זה שעברנו את הכל, ושמצאנו את המפתחות.