יש לנו שני חתולים. הגדול, השחור, אוהב לצאת החוצה מדי פעם ככה
לרחרח, לנשום קצת. הקטנה הלבנה רוצה גם, אבל אנחנו לא מרשים
לה, כדי שלא תתאהב ברחובות העיר, שם אורבות לה סכנות. היא גם
יותר נהנית כשמלטפים אותה, ומדי פעם מתיישבת על הברכיים של
סבתא כשהיא רואה טלוויזיה.
סבתא אוהבת מאד את החתולים. כשהיא צועדת מדי פעם באיטיות
מהסלון למטבח בעזרת ההליכון המיושן הזה, כדי לקחת את האוכל
שהכנו ושמנו במקרר, החתולים משחקים עם גלגלי ההליכון ומשתעשעים
איתה.
כשהם מתעייפים הם מעדיפים ללכת לקעריות האוכל ששמנו להם בקצה
המטבח, ואוכלים את ה"לה-קט" המסריח הזה. לפעמים נגמר להם האוכל
והם נאלצים לחכות עד שאנחנו מגיעים הביתה. או שהם קופצים על
הספה, מתמקמים ליד סבתא, ורובצים שם בזמן שהיא צופה בתוכניות
טלוויזיה שמעניינות אותה - כאלו המשדרות תמונות של טבע וחיות
מרחבי העולם. הטלוויזיה מביאה הכל אלייך.
וכשכולם רובצים שם - אני יכול להפציץ עם הפנדר בעוצמה שתעיף את
הגג, אבל הם אפילו לא יניעו את השפם.
גם סבתא היתה בטח חושבת שיש איזו הפרעה בתחנה ומעבירה ערוץ
אחרי חמש דקות של נסיונות כושלים. לפעמים היא לא מצליחה להעביר
ערוץ עד שאנחנו מגיעים הביתה.
יש לנו שני חתולים. בכלל, זה נחמד לדעת שבבית מחכים לך החתולים
וסבתא. זה מרגיש כאילו שבאמת יש שם מישהו.