אני נמחצתי בין ילדות לתובנה, מיקשתי את חיי ואת מרבציהן של
זונות הסהר שמצצתי חרש, שנות חיי רבים כמים ממעיין נצחי
מבעבעים- לחיפוש עצם מעצמי ורק אחד ייצחק יחדיו אתי. יושב בפאב
המנקז לתוכו רבים מחיות הרחוב החשוך אדם ואישיותו, אדם ואדמתו
ורק היא מלטפת בי, משירה מבט וצחוק רחום בוקע מתוכו, אני
ביקשתי להחזיר ליטוף תחת ליטוף ורק ידי הרועדת ואנוכי נותרנו
לצחק. שכובה- מיטה קרה הנובלס מקומטת כמו הבד שדבר לא מכסה,
כר זנוחה, כפות בכאב חלום חולף ועת מבין את שאת את שאני, גומר
אומר לכלות פתיתי שנאה אצורה בי ורק ידיי הרועדות תשארנה
לי. זהו חלום נטול סכנות ואני שם לממשו ולזכות באושר או בכאב
לגאלי לכל-הפחות. ואכן חזרתי חרש אל ביתי, לישון - להעלות גרמי
רצון מודחק - גרמי רצון לא מושג וגרמי השמיים מסביב בלטו
בדממתם הנוטרת על שפיצחתי כל מחסום מוסרי שהיה בנינו. בתמימותי
למדתי את סודם, מחמה לנוגה מארצי למאדים מצדק לפלוטו וכרונו-
הוא ירחו, ורבים הירחים ושאר האבנים הגדולות שתרות בשמי השמש
הטובה שרבות כמותה באסופת אבנים חלביות אסופה לא בודדה ואני
ביקשתי את הסוד ללמוד.
הנה כי כן נעלמו הספרות משעון העצר הנוצץ בו מרוכזת גאוותי ורק
מתי-מספר שנבחו לירח גבינתי צהוב משהו, ידעו חצי דבר או יותר
על תפיסתי את הזמן ריבון מוחלט משולל מרגש, ובעירת ארמונו של
זה, זו חרישות מאופקת. לעולם בניתי את כל שנזדמן לי בשפע של
פחד וטרור מבית ושנאה עצמית פרי אכזריות חברתית. שיר מזדמן
שנכנס בכוח לאוזני - יוצא בקלות דרך גרוני שבוע ויום אחר-כך,
ואני נכנסתי לעובייה של קורה כרועה ומקושט פעמונים מיטלטלים
מבית-היוצר אני ! ורק עצמי נשאר לו לבדו רק הוא ואין שני לו
ורק אני הוא שישווה לו עד היום. באמונה המעשים מאבדים משמעותם
באמונה המציאות לא נתפסת כמו שהיא באמת (אם יש כזו) מרגע שהכין
את צידנית הפיקניק הירוקה-לא ניתן היה לשכנעו שהם כבר לא מחכים
שם בחוץ- אלו הנותנים משמעות למעשים ונופך של תקווה למאמינים-
אותם אלו שאושרי תלוי בחיוכם, בשלומם. אני ביקשתי את אמונתם
ללמוד - אמונה של צידנית פיקניק ירוקה. מלמולי פתיים ובבואות
רוקדים במסיבת חיי כולם נפגשים לכוס גפן מרווה מחבית העץ
הנושנה ואישיות אחת מדסקסת עם רעותה. נשגב מבינתי הדבר שהחל אך
פתאום הוא בא לי אלוהים! - צפוף - בראשית - טבע - חלב - שמש -
ארץ - אדם - אלוהים - אני. נשגב מבינתי הדבר. מלמולי סרק מפי
ישן ללילה או ישן לנצח ועשרים שנים אחר-כך אתפרק. מלמולי כפית
כסף בוהקת ממטלית גדולה של עליצות ואתה תעיר אותי אם אישן,
תעירני אם אמות, בעוד עשרים שנים - תעירני. כעץ פרי הכורע תחת
נטל בניו הבשלים בין ילדות לתובנה - כשמים מוסתרים בעיגול הירח
המלא - כך נפשי מועדת ונופלת במדרון התלול אל האושר של לרדוף. |
