סתם משהו שכתבתי אחרי נסיעה ממושכת באופניים לדיזינגוף בשביל
של הירקון (מומלץ! - השביל, לא הקטע)


מה שנותן לך את הקנה מידה זה הרוח.
הנה אתה, האופניים, שדה פתוח, שביל, שמש ועננים.
מתחילים לסוע.
בהתחלה לא תרגיש את זה.
רק אחרי כמה סיבובי רגליים עקשניים.
בהילוך נמוך כי אתה במישור.
מהר. מהר יותר.
הרוח נשמעת באוזניים יותר ויותר חזקה.
עד שאי אפשר לשמוע כלום חוץ מהרוח.
דמעות בעיניים. לא של עצב ולא של שמחה. זה דמעות אחרות. של
רוח.
יותר מהר. יותר מהר.
כבר בקושי מרגישים את הרגליים מרוב שהכול מהיר.
רואים את האופק הקודם הולך ומתקרב, ונוצר אופק אחר חדש.
הרוח חזקה באוזן:
ווווווווווווווווששששש.
רק שאין נקודה בסוף, הנקודה זה בעצירה.
למה עצרת?

אדיוט.