1998
הוא ישב ליד הבר, הביט סביבו במבט ריקני והביט שוב על הכוס
הכמעט ריקה שלו. הוא לא חשב. בעצם, הרבה זמן לא יצא לו לחשוב.
הוא לא ידע אם זאת דרך ההדחקה וההתחמקות שלו מכל זה או שזוהי
סתם תקופה, אבל הוא ידע שמתישהו, הוא יהיה חייב. הוא מזג לכוס
עוד מיץ פטל והביט בה. בסוף הוא קם, הלך לכיוון הכיור ושפך את
כולה. הוא הביט על הצבע האדום העז הזה נשפך וזיכרונות רעים מדי
עלו בראשו. הוא התרחק, מפיל את הכוס אחריו, לא מקשיב לרעש
ההתנפצות. הכל נראה לו כל כך רגיל, כל כך פשוט, כל כך בסדר.
הוא ילך לישון, הוא יחלום עליה, על החיבוק האחרון שלה. הוא
יבכה, הוא יקום, הוא יחיה, הוא ישכח, הוא ידחיק.

באותו לילה, 9 שנים אחרי, הוא חלם על אבא שלו. הוא לא ידע למה,
הוא לא רצה לדעת. הוא העדיף לחלום עליה, על היופי שלה, על
החיוך שלה, שהיה מופיע כל יום, למרות הכל. הוא כעס על עצמו על
זה והלך להתנחם בכוס מיץ פטל של הבוקר, נזכר שהבקבוק כמעט
ריק.
הוא יצא החוצה, מחמיץ פנים לשמש שעומדת לו ככה סתם מעל לראש
ונכנס למכונית. הוא התיישב והתחיל להתפלל. בכל פעם שהוא מתפלל,
הוא תוהה אם מישהו רואה אותו, אם מישהו יודע. כי אם כן, יחשבו
שהוא משוגע, לא יבינו מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן. הוא עצם
את העיניים, ספר עד עשר והתניע. הוא כל כך שנא את המכונית זאת,
שנשבע כל יום מחדש, שזהו, הוא קונה חדשה. יש לו מספיק כסף ויש
לו משרה מספיק מכובדת, אז למה לו להמשיך לנהוג בגרוטאה הזאת?
ברמזור השני, אחרי שלוש וחצי שעות, הוא כבר כמעט נרדם. הוא
הסתכל על השעון באדישות ולא הופתע לגלות שהוא מאחר. הוא הדליק
את המערכת וחיפש שיר מתאים לרגע. משהו שקט. הראש שלו כל כך
התפוצץ. למה הוא חלם על אבא שלו? למה זה תמיד קורה כשהוא חושב
שזהו, שהכל נשכח?
הפקקים הרגילים של הבוקר פשוט לא זזו והתחיל להימאס עליו נורא
כל העניין הזה. אז הוא יצא החוצה מהמכונית ופשוט התחיל ללכת,
לראות מה יש שם, שמחזיק אותו כבר ארבע שעות במכונית. הוא ראה
אמבולנסים, אורות מהבהבים, אבל השקט היה נוראי. הוא התקרב וכל
מה שיכול היה לראות, היה רכב מרוסק לגמרי. הוא התרחק אחורה ורץ
לכיוון המכונית. הוא נכנס, טרק את הדלת כמעט לשבירה והדליק את
המוזיקה חזק ככל שיכל. הוא התפלל שזה יעבור, שהם יעופו משם,
שהוא יוכל לחזור הביתה.
שעתיים אחר כך, הוא יצא משם, ושינה כיוון בחזרה לביתו. בזמנים
כאלה הוא לא מבין למה הוא גר דווקא בעיר. למה הוא לא בחר באיזה
כפר שקט, בלי כלום. פשוט לחיות כל היום בשעמום. שם, החלומות
שלך בטח לא מטרידים אותך בלילה. אתה בטח חולם על יופי, על
אושר, עליה. אבל הוא ידע, שאסור לו להיות מאושר, הוא צריך
לסבול. לסבול בשבילה, על כל מה שעברה, בלי שהוא יעזור לה. הוא
פשוט עמד ושתק. הוא ידע, שהשתיקה שלו חזקה יותר מכל דבר, שאם
הוא יגיד משהו, הוא יתפוצץ, כי זה יהיה יותר מדי להוציא. הוא
ניסה לרסן את המחשבות האלה ונכנס בחזרה למיטה. הוא רצה להירדם,
לראות אותה בחלום, להתנצל שוב, לבכות איתה שוב. אבל אבא שלו
שוב הופיע, עם פנים חתומות, לא אומר כלום. הוא זכר את אבא שלו
כל כך טוב. תמיד היה לו מה להגיד. אז איך הוא מעיז להיכנס לו
לחלומות, בלי שום הסברים? הפנים האלה, שנתנו חצי חיוך, כל כך
עצבנו אותו, שהוא כמעט והכה אותו בחלום.

הוא התהפך במיטה, מנסה להתעלם מצלצול הטלפון הנוראי שכל כך
הטריד אותו. הוא פתח חצי עין וענה. "הבטחת שתבוא, אז תבוא.
תרים כבר את עצמך, ויאללה. עוד שעה וחצי אתה אצלי, הבנת? אוהבת
אותך, חולה עליך..." הוא מלמל משהו שהיא קיבלה כהסכמה. הוא קם,
פתח את התריסים וגילה שישן יממה וחצי. הוא לא ממש רצה ללכת
לדנה באותו ערב, הוא רצה לשבת עם עצמו, לשנוא את עצמו, לשנוא
את כולם, אבל לבד.
הוא נכנס למקלחת ושטף מעצמו את כל המחשבות הנוראיות שרכש לעצמו
בשבוע האחרון, בכוונה להשאיר הכל בבית, מאחוריו. הוא כל כך רצה
לא לאכזב את דנה שוב, שהכל יהיה מושלם, שהיא תבין שהוא באמת
אוהב אותה.
הוא התניע את המכונית ונסע אליה. היא נכנסה בצורה האצילית הזאת
שלה ונתנה לו נשיקה ארוכה ומלאכית. "לאן ילדונת?" הוא שאל והיא
רק חייכה "לא יודעת, תתחיל לנסוע".
כל הדרך הוא שמע בראש את אבא מדבר בצעקות ואת אמא שותקת. כל
הדרך, דנה שמעה שתיקה.
"זאת הייתה הפנייה שעברה, אם אתה נוסע לבר שלנו" היא אמרה.
"מה? אני..."
הוא עשה פרסה בצורה שנראתה לה די מפחידה והמשיך לנסוע. היא לא
הספיקה להגיד לו, אבל היה אדום.

הצווחה שיצאה מהפה שלה, הייתה משהו שכמעט אף אחד מעולם לא
חווה. כשהמכונית התהפכה כבר בפעם השלישית, היא הייתה בטוחה
שאין לה יותר קול, שהיא אילמת. היא לא שמעה אותו יותר, היא רק
ראתה אורות ושמעה רעשים ואחר כך שקט, שקט נוראי.
הוא יצא מהמכונית, גורר את עצמו בשארית כוחותיו, מחפש אותה,
איפה היא? איפה היא?!
הוא נמרח החוצה, מעורפל, מטורף, נופל. מתקרב אליה, רואה אותה
שוכבת שם, עם עיניים עצומות, הוא חיבק אותה חזק, והתרחק ככל
שיכל. הוא לא יכל להישאר שם, הרי אף אחד לא יבוא לעזור... הם
אף פעם לא באים.
הוא ראה גם דמות אחרת שוכבת על המדרכה והתקרב אליה לאט, בקושי
רואה משהו, מטושטש, צורח מבפנים. הוא התקרב, התכופף, מוכן
לראות במי הוא פגע, את מי הוא הרג.
הוא נראה לו כל כך מוכר, כל כך... קרוב.
האיש שהוא ראה מולו, היה אבא שלו. הוא זיהה אותו, את הקבצן
ששכב מולו ללא רוח חיים. זה אבא שלו. הוא כל כך התפלל שהוא מת,
שהוא מת, שהוא מת. הוא התרחק אחורה, ונפל על הגב, לא נלחם, לא
מנסה לקום. הוא לא שמע את דנה, הוא כבר לא שמע בעצם כלום, חוץ
מאת עצמו, בזיכרון- צועק, זועק, צווח, יודע שאף אחד לא כבר לא
יבוא.

1986
"אמא, יהיה בסדר" הוא הבטיח, "אנחנו ניסע לסוף שבוע הזה, ואתם
תשלימו והכל יהיה בסדר!"
הוא ידע שהניצוץ הזה בעיניים שלה מאד מזויף, אבל הוא ניסה
להדחיק את זה. הוא בדק טוב לפני שהם יצאו שהכל נמצא במזוודות,
שאבא אכל את מה שהוא אוהב, שקבוצת הכדורגל שלו לא הפסידה...
הוא ידע, שאם זה יהיה תלוי בו, הכל יהיה בסדר, זה יעבור.
הם נכנסו למכונית ולמרות הקור והרוח, אמא שלו עדיין לבשה את
אותן משקפי שמש מגוחכים, כשאבא שלו מחמיא לה. היא חייכה, הם
נראו בסדר, יהיה בסדר.

"אלוהים, בבקשה, אני לא יכול יותר. הוא הרג אותה, הוא לוקח לי
אותה, היא הפסיקה לשיר לי כבר... הוא הרג לה את המוסיקה, הוא
לקח לה את כל מה שהיא יכלה לתת, את כל מה שהיה באמת שלה. היא
שותקת כבר כל כך הרבה, אין לה יותר מוסיקה... אלוהים, בבקשה,
אני רוצה שאמא תשיר לי שוב."

"אולי נשמע קצת מוסיקה?" היא שאלה בחיוך.
הוא היה בטוח שהוא מדמיין, שזה לא קורה, אסור לה לבקש מוסיקה!
אם אבא ירצה, הוא ישים, למה היא מבקשת?!
"לא" הוא שמע בהחלטיות והלב שלו התחיל לדפוק. למה? למה היא
אמרה את זה?
היא המשיכה לשתוק, מזמזמת לעצמה שיר יפה, יוצרת לעצמה את
המוסיקה שלה.
הוא כל כך אהב כשהיא שרה, אבל היא כבר לא העיזה לשיר. היא רק
זמזמה זמזומים שקטים, שרק שניהם יכלו לשמוע.
"את לא מבינה, שאי אפשר תמיד עם המוסיקה הרועשת הזאת? כמה
אפשר? את רוצה לנהוג במקומי? לראות איך זה לנהוג עם מוסיקה?"
אבא שלו צעק והדליק את המוסיקה, שלו כמובן, מתחיל לשיר איתה
בקולי קולות.
"זה בסדר, אבל... רק תנמיך קצת, שנשמע אחד את השני"
"עכשיו את גם רוצה להנמיך? יש לך עוד בקשות?" הוא צרח עליה
בשלב הזה, הוא כבר שם את האזניות שלו, ניסה להתעלם. הוא ידע
שזה יעבור מתי שהוא, הם הרי ביחד.
הצרחות והשאגות של אבא הצליחו לחדור גם מעבר לאזניות שהוא שם
עליו והוא לא יכל שלא לשמוע, אבל הוא בחר להתעלם. כשהשליטה של
אבא שלו על ההגה נהייתה די פראית, חסרת מודעות, הוא ביקש לעצור
בצד, להירגע. הוא הוציא מהכיס את הפתק שנתנה לו דנה לפני שנסע
"אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך, אתה צריך להיות בריא ושלם
למסיבת הסיום". הפתק שלה העלה בו חיוך כמו שרק היא ידעה
להעלות.
הם נכנסו למכונית. אמא הביאה לו מיץ פטל בכוס פלסטיק והוא אמר
לה באדישות שהוא כבר לא ילד קטן, שהוא שונא פטל ולמה היא לא
זוכרת את זה אף פעם.
אבא טיפה נרגע, היה טיפה יותר שקט.
"אבל למה את כל הזמן מחפשת איך לריב איתי? למה?!" הוא שאג.
"אני..."
"תפסיקי עם זה! תסתמי את הפה! את רוצה שאני אעשה את זה? אין לי
בעיה!"
הוא הביט בה ואחר כך באבא שלו, צורח כמו מטורף, מפספס את האור
האדום.


"אממממממממאאאאאאאאאא!!! אמא... אמא... בבקשה... אמא... מישהו?
יש פה מישהו??? אמא!!!" הוא צווח, מחזיק אותה חזק, מחבק אותה,
משתמש בכל הכוח והקול שהיו לו, מרגיש את מיתרי הקול שלו נקרעים
אחד אחד, נשחקים, מתים, ואז הוא שתק.

"אמא... אמא... אמא... מישהו...? אמא... אמא... תעני לי...
אמא..."
הוא שמע את השברים לאט לאט, הוא שמע את הצעקות, הוא שמע הכל,
אבל היה לו שקט... שקט מדי. הוא מעולם לא חש כזה כאב, לא ידע
שקיים כזה כאב. הוא לא הרגיש את הכאבים ברגל, הוא בעצם לא
הרגיש אותה בכלל. הוא רק ניסה לעצור את הדם, הכל כך הרבה דם...
הדם שהציף אותה, את הגוף שלה.
בבית החולים, הוא ישב לידה, לא יודע מה משתלט עליו יותר -
הכעס, השנאה או שמא הכאב, הכאב.
הוא ראה אותה שוכבת שם, חסרת אונים, הוא ראה אותה ולא הזיז את
העיניים ממנה, גם כשהוציאו אותו משם, בכוח. גם כשהעובדות
הסוציאליות הגיעו, גם כשהמשטרה הגיעה, הוא הביט בה, שמר
עליה... הוא לא ישן בלילה ולא אכל. הוא לא חשב על מה יהיה
הלאה, הוא רק דמיין אותה יוצאת משם, בעצמה, חזקה, בלי אבא
לידם, ושניהם יהיו ביחד והיא תשיר לו... היא תשיר לו.

הוא הסביר להם שהוא לא יכול לעזוב אותה, שהוא יברח, שהוא
יתאבד, אבל הם לא הקשיבו. הוא שנא את המקום החדש, כולם שם היו
עבריינים. הוא ידע שאם תינתן לו שוב ההזדמנות, הוא יעשה שהכל
יהיה בסדר. הם ישלימו, אבא יירגע.
הוא שנא את העובדות הסוציאליות האלה ושנא את הפסיכולוג, וקבוצת
התמיכה. הוא הרגיש שנמאס לו, שהוא חייב לראות אותה, לשמוע אותה
שרה לו.

יום לפני יום ההולדת ה-15 שלו, הוא כבר חיכה לראות את החיים
שלו משתנים. איך הוא בורח משם, הולך הביתה, רואה את אמא ואבא
ביחד.
הבית היה נעול והיה עליו פתק "למכירה".
הוא עמד עם העיניים פקוחות ככל שיכל, דומעות. הוא ישב על
המדרגה השנייה וחיבק את עצמו חזק. הוא לא הבין מה כל זה אומר,
או למה. אבל הוא היה חייב למצוא אותה, את אמא. הוא כל כך
התגעגע אליה, אל החיבוקים שלה, אל השקט שלה, השקט בשירים
שלה... אותו שקט שאבא גנב ממנה בצורה כל כך ברוטאלית, נוראית,
השקט היפה שהפך למחריש.

הוא רץ, הכי מהר שיכל, הוא המשיך לרוץ, חיכה כבר להגיע...
לדנה, הוא יספר לדנה הכל.

1998
"אליאור? אלי...?"
הוא פקח את העיניים, מאמצע חלום, היא חיבקה אותו בחלום, אמא
שרה לו... אחרי כל כך הרבה זמן!
"דנה?"
"אני בסדר, אני בסדר. אתה נושם! כל כך דאגתי, אלוהים... אני
אוהבת אותך.... כמעט איבדתי אותך!"
היא בכתה ובכתה, ולא ראתה את החיוך על הפנים שלו, החיוך שנשאר
מאותו חלום. כל כך הרבה זמן הוא לא שמע את אמא שרה, שנשבע שלא
ישכח את החלום הזה לעולם.

"אליאור, אתה.. אני צריכה לספר לך משהו, זה חשוב... אתה מקשיב
לי, נכון?"
"כן, דנה, אני מקשיב, מה קרה?" הוא שאל באדישות. הוא הכיר את
בית החולים הזה כל כך טוב, כל כך שנא את המקום הזה.
"אתה... אתה זוכר את התאונה, את מה שקרה, נכון?"
"כן.."
"אלי, הרגת אותו. הוא מת... אבל אני לא חושבת שיעשו לך משהו,
הוא היה רק קבצן, והוא פשוט שכב שם, לא יכולת לראות אותו, או
לעשות משהו... אל תדאג... אין מה לד..."
"הרגתי אותו? הוא היה מת... את לא ראית אותו, הוא היה מת
מההתחלה, תמיד. הוא תמיד היה מת"
"מה?" היא שאלה.
"אני אוהב אותך"
"גם אני, גם אני" היא חיבקה אותו.

1996
הוא הוציא את המפתח מהכיס, הביט בו לזמן מה, הכניס אותו לחור
המנעול, סובב אותו לאט, ונכנס פנימה. הוא לא האמין שזה שלו,
שזה שלו, שוב. הבית הזה, הוא ראה בו הכל... ואז ראה את
המריבות, את המכות ואת אבא צועק ואת אמא, בוכה. אולי גם אמא
שם, באחד החדרים... אבל הוא ידע שהיא לא. 9 וחצי שנים עברו,
הוא משתדל להיות ריאליסטי.
עם הכסף שהוא הרוויח עם הזמן, הוא שיפץ טיפה. הוא הפך את חדר
העבודה של אבא, שהוא כל כך שנא, למרפסת שמש, כי ידע שהוא לא
יכנס לשם. הוא שונא שמש ולכן לא ימצא אף פעם סיבה להיכנס לשם.
הם נעל את החדר של אמא ואבא, כשחצי ממנו הפוך והרוס והחצי השני
שמור היטב, עם ניילונים והכל. כל כך נקי, מצוחצח. הוא אפילו לא
זכר מתי הוא עשה את כל זה לחדר, אבל הוא אהב את זה. חצי קיר
שחור, חצי לבן. חצי חלון פתוח, שהשמש תטריד את הצד של אבא.

הוא שנא את החיים החדשים שלו, אבל נשבע להמשיך אותם, כי יום
אחד, הוא יגלה שהיא חיה. הרי הקבר שלה מזויף, בטח אבא בנה
אותו, מתוך שנאה. היא לא מתה, היא מחכה לו, היא תשיר לו.
הוא לא ידע איך החיים שלו עם דנה יראו, אם היא בכלל שלמה עם
הנישואין האלה. מה אמא תחשוב? היא תאהב אותה? הוא זכר טוב איך
אמא אהבה שדנה באה לבקר בימי שישי בערב, איך דנה הייתה היחידה
שכל כך אהבה את המיץ פטל הנצחי הזה. הוא זכר איך אמא הסבירה לו
שנשיקה ראשונה היא הכי חשובה ושאם דנה לא מוכנה, אז שיחכה, זה
שווה את זה. הוא גם זכר כמה אמא דיברה על דנה ביום התאונה.
הוא שכב על המיטה, מביט על התקרה. היא לא הייתה ממש ריקה
בעיניו. היא הייתה מלאה בכל הזיכרונות שהיו לו מאמא. הוא זכר
איך אמא הייתה מחבקת אותו לפני השינה, עם חיוך מאולץ, עם המכה
הזאת ליד העין, עם הדם בשפה. הוא זכר איך הוא לא יכל לעזור לה,
איך הוא הכי בעולם רצה לעזור לה, לברוח איתה משם... הוא נזכר,
והסכין הכי חדה בעולם ננעצה בליבו. הוא לא יכול היה לספוג את
הכאב הזה שהציף אותו, והוא לא יכל לסבול את המחשבה שהיא כבר לא
איתו. גם לא אחרי כל כך הרבה זמן... הוא נזכר איך בימים שאחרי
התאונה, הוא היה מתפלל. אמא תמיד לימדה אותו להתפלל, כל ערב...
לדבר לאלוהים, להודות לו על הכל, לא רק לבקש. הוא התפלל
בשבילה. הוא ניהל עם אלוהים שיחות נפש, ושמע מבפנים את הקול
הזה עונה לו, מסביר לו שאמא בסדר, שיהיה בסדר.
הוא היה חולם שהיא מתה. שהוא שוכב על הקבר שלה, צורח, צווח,
זועק, משתולל והיא לא שומעת אותו. איך הוא יושב שם, ולא מפסיק
לבכות, לצעוק "אמא!". הוא שנא את החלומות האלה וידע שהם רק
פחד, פחד מהפחד, פחד מהדמיון הזה... זה דמיוני, היא חיה, היא
איתו. הוא ידע את זה וזה מה שהוביל אותו כל אותן שנים. אבל
עכשיו, כשהוא ראה אותו, את הקבר הארור הזה... כשהוא סוף סוף
העיז ללכת לקבר שלה, הוא ישב שם ולא הוציא הגה. הוא לא רצה
להיות חלש כמו בחלומות שלו. הוא חזק, הוא הגיע עד לפה, אבל
הצווחות, הצרחות, הרעש... הרעש! לא יצא לו מהראש... כל הרעש
הזה, אז הוא צעק, הוא פשוט קם מהדשא, עמד הכי קרוב לקבר שיכל,
חיבק אותו וצעק, צעק והתחנן שמישהו יבוא כבר להציל אותה, שזה
רק חלום, שמישהו יגיע וייקח את כל הדם הזה, ייקח את הרגע הזה,
בו המכונית התהפכה שוב ושוב ושוב... שאלוהים יחזיר לו אותה,
יחזיר הכל אחורה, שייתן לו אותה, היא שלו, היא רק שלו... היא
לא שרה לו כבר הרבה זמן, הוא רוצה לשמוע אותה שרה.

1987
"אלוהים, אני אוהב אותה, בבקשה... אני מתחנן אלוהים, אני אוהב
אותה, אני מתגעגע אליה... מה אני אעשה בלי אמא, בלי החיבוקים
שלה... מה יש לי בלעדיה? אלוהים, היא לימדה אותי לפנות אליך...
היא אמרה לי שאתה היחיד שעוזר במצבים של ייאוש... אלוהים,
נגמרו לי הדמעות, אני מתחנן, תחזיר לי אותה, רק תתן לה הזדמנות
לשיר לי שוב, לחבק אותה... תחזיר לי אותה, היא תמיד האמינה בך,
בבקשה, תעשה שהיא לא האמינה סתם...."

1998
יומיים אחרי התאונה עם דנה, הוא כבר חזר הביתה. הוא צלע לעבר
הבר הקטן שבנה בפינה לפני חצי שנה ומזג לעצמו את טיפות מיץ
הפטל האחרונות. הוא התקרב לפטפון הישן של אמא, וגישש אחר אחד
התקליטים שהיא הקליטה, בתקופה שאבא עוד אהב לשמוע אותה שרה.
הוא הניח את התקליט ועליו את המחט בעדינות, התיישב על הרצפה,
בוהה ברמקול הימיני. המנגינה הראשונה התחילה והוא מצא את עצמו
משותק לחלוטין, נתון רק לדמעות שלו. הוא הקשיב לצלילים אחד
אחד, לקול שלה, מנגינה בפני עצמו, מתנגן כל כך יפה... כשהפטפון
הגיע לשיר השלישי, שיר אהבה שאמא פעם כתבה לאבא, הוא נשבר. הוא
התקרב לאט לרמקול וכשהקול היפה שלה פיזם את  "עולמי כולו
בנוי סביבך, קולי ושירתי נתונים הם לך" הוא ניפץ את הרמקול
והמשיך לחבוט בו עם הגיטרה שלו עד שכולו היה מפורק. הוא פתח את
הפטפון ועקר משם את המחט, הוציא את התקליט וזרק אותו. הרים
אותו שוב ושוב זרק. הרים אותו שוב וניפץ אותו לחתיכות הקטנות
ביותר שיכל. הוא כל כך שנא מוסיקה! הוא שבר הכל, הכל הכל הכל.
לבסוף, נפל על הרצפה, כמו ילד, ממרר בבכי.
"אמא..."

דנה יצאה מן המכונית, טורקת את הדלת אחריה, רצה לעבר השער
הסגור, מסתובבת סביבו, מבינה שאין איך להיכנס. היא טיפסה על
השער, כמו שהיא ואליאור תמיד היו עושים בגן ורצה פנימה נגד
הרוח העזה, יודעת בדיוק לאן.
"אמא... אמא... אמא..."
"אלי! מה אתה עושה פה? אליאור! בבקשה... תקום משם, בית קברות
זה לא מקום לחיים!" היא צעקה, לא נותנת לשיער שלה להגיע לפנים,
מתנגדת לרוח.
"דנה, את לא מבינה! את לעולם לא תביני!"
"אלי... היא הלכה, תבין את זה כבר! אתה חייב להמשיך!" היא
התחננה.
"למה לי? היא הלכה! היא לקחה אותי איתה! אני שלה, היא נתנה לי
את כל מה שהיה לה, ואני אתן לה את כל מה שיש לי... לא נותר בי
כלום! האלוהים שלה לא קיים! היא הייתה טיפשה! האמינה בו, כאילו
הוא יעשה בשבילה משהו... מה הוא שווה אם הוא לא יכול להחזיר לי
אותה? איפה הוא?!"
הוא נעמד, נלחם ברוח בגופו, נלחם בשריקות הרוח בקולו, מביט
לשמיים, צועק "איפה אתה? למה אתה לא עונה לי אף פעם? אתה רמאי!
רמאי ושקרן, אתה לקחת אותה לעצמך, אתה לקחת לי אותה, כי היא
הייתה תמימה, כי היא האמינה בך! אתה מזוייף!"
הוא הביט בדנה "איפה הוא? היא האמינה שהמוסיקה שלה היא ממנו!
היא אהבה אותו, האמינה בו... היא העבירה גם לי את הטיפשות
הזאת! אני אמות כאן, עכשיו... ולמעלה, אני אסביר לה שהוא לא
קיים. שהאלוהים הזה שלה מת! שלא תחכה לו, שהיא יכולה לחזור רק
בכוחות עצמה, שהיא איתי רק כי הבנתי שהוא לא קיים!"
"אלי... אני מתחננת..." היא התקרבה אליו, מנגבת לו את הדמעות
"אלי, בבקשה, תחזור איתי הביתה..."
הוא הביט אחורה על הקבר, רואה איך הרוח מעיפה ממנו את כל
הפרחים הרבים, הנבולים. הוא ראה איך הפתק שכתב לה והניח שם
ביום הראשון שהיה שם, עף למעלה. הוא שמע את הרוח שורקת באוזניו
והביט שוב בדנה, בקושי רואה כבר משהו, נותן לדמעות לנצח אותו.
"בית? לי אין בית... הבית שלי הוא איתה, כשהיא שרה לי. את
מבינה, דנה? כל המוסיקה שנותרה בתוכי, שהיא השאירה בי, כבר
מתה. כל מה שהיה לי ממנה מת, הרסתי הכל! הבן זונה הזה לקח איתו
הכל, כולל אותי, את הזיכרונות שחשבתי שלעולם לא אאבד... את
היופי שלה, את החיבוק שלה, את הכל... אפילו את המוסיקה שלה,
אפילו את המוסיקה שלה."
היא התקרבה אליו וחיבקה אותו.
כששניהם נפלו על רצפת השיש של הקבר של אמא, הוא התחיל לשיר לה
שיר יפה, שיר שרק הוא הכיר, שיר שהוא חשב שהוא כבר לא זוכר.
"עולמי כולו בנוי סביבך, קולי ושירתי נתונים הם לך...
לעולם לא אעזוב זיכרונות שבניתי, זיכרונות שהענקת לי,
הזיכרונות שבך..."