[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר רודנט
/
האופניים

משום מקום, היא חתכה אותי, זנב-סוס מתנופף ברוח הקלה, השרוולים
של אפודה רכה וישנה קשורים בחוזקה מסביב לצווארה. כשהיא הייתה
ערה, כל העולם מסביבה הפך לוורוד, כמו עץ דובדבן שפורח בן
לילה.  נחתי ליד אבן השפה במכונית, וחיכיתי לחזרתה. כשהיא
בזריזות הגיעה שוב מסביב לפינה, היא כמעט ועיקמה לי את מראת
הצד עם כידונה. נדהם ואולי אף מעט מפוחד, חמקתי במורד מושב
הנהג, מציץ לעברה עד שהיא רכבה ונעלמה שוב מעבר לסמטה.

מייד עם הגיעי לביתי, צלצלתי לאבי. הוא רק רוצה לדעת לשלומה.
"שמחה," אמרתי, שבע-רצון מכך שאני יכול לדווח לו בכנות.
"איך אתה יודע?", הוא שאל על מנת לקבל אישור להבחנה.
"בגלל שהיא הייתה מהירה, אבא. ורודה וחמודה. העלים על העצים
התהפכו בכל פעם שהיא עברה", אמרתי, מחויך מהזיכרון של פרצופה.
"אישה יפיפייה", ענה.

                                         




כשהייתי בן ארבע-עשרה, התחילה אמי לעסוק בשני תחביבים חדשים:
רכיבה על אופניים ונגינה בפסנתר. מהפסנתר לא היה אכפת לי, אבל
האופניים שיגעו אותי. היו אלו אופניים ענקיים, ישנים ומרעישים,
כחולים עם קישוט לבן, בעלי צמיגים גדולים ועבים, פגושים ענקיים
וצופר שעובד עם סוללה באמצע המרכב, עם לחצן מיוחד להפעלתו. כלי
זה יכול היה להיות פריט לאספן של חפצים ישנים, אבל אז זה היה
פשוט חפץ שאבי מצא ברחוב וגרר הביתה, מספר חודשיים לפני
מחלתו.
הוא היה נאה, חזק, בעל מזג נוח, ונראה כמי שאינו שוגה לעולם.
הוא היה איש שקט, רך בדיבור, לבוש בבגדים מיושנים - כובעי
פדורה, מעילי צמר מכופתרים עד למטה וכתפיות-מכנסיים, לבושו נקי
ומסודר בכל זמן, ולא משנה עד כמה העבודה שעסק בה לכלכה אותו.
הוא עשה הכול באיטיות ובזהירות, אבל מתחת לאיטיותו, איטיות של
טרקטור, ולעדינותו החיצונית, הסתתרה מזיגה בין אינדיאני שלו
לבין בחור כפרי, איש בטוח בעצמו, ומהיר תפיסה. הוא לא עסק
בדברים בטלים ולא העסיק בהם אף אחד. יום אחד הוא עדיין היה שם,
ולמחרת - שבץ, והוא רותק למיטה.

                                         




ביום למחרת, היה עמה אדם נוסף, בחור עם זנב פוני על אופניי
הרים במרדף חם של כוכב שביט בוורוד. הצמיגים הקדמיים שלו נעו
באגרסיביות, נצמד עליה בצורה יותר מדי קרובה בשביל הנוחיות
שלי. פתחתי את החלון, מתוך מחשבה להשתמש במרפקי כדי להפילו
מאוכפו במעבר הבא. הם שרקו בעוברם לידי, אבל שותקתי בלי תזוזה.
צחוקה של הגברת בוורוד שקע מאחור כמו הבושם הכי טוב. הפעם,
הושטתי יד ושלפתי את הפלאפון.

"אני חושב שלאימא יש חבר", אמרתי לאבי.
"טוב, זה מצוין בשבילה", אמר, רחוק קילומטרים רבים מלהתכוון
באמת. "מבוגר או צעיר?".
"איפה-שהוא בין קירק דאגלס לגרגורי פאק", אמרתי.
"לא נראה טוב כמו אף אחד משניהם, אני מקווה".
"נראה קצת כמו כל אחד מהם", אמרתי באכזבה.
"לעזאזל, יובל! זו לא תחרות!", האימפזמה הפכה את הגיחוך שלו
למאין הקאה. שמעתי אותו משתמש בבלון החמצן. כשהוא שוב הדביק את
נשימתו ורק כשהייתי בטוח שהוא בסדר, ניתקנו את השיחה.

                                         




לאחר שהוא רותק למיטה בבית החולים נשרתי למעשה מבית הספר
התיכון, נכשלתי בכל המקצועות. העברתי את השנה בהליכה עם החברים
שלי לסרטים שהוצגו באולמות הקולנוע ברחוב ישן בתל-אביב. אחי
גיחכו ואמרו: "יובל עובר את מרד הנעורים שלו," אבל אחיותיי
דאגו ואחי הבוגרים כעסו. לא שמתי לב אליהם. אני וחבורת הנערים
שאתם הסתובבתי היינו בענייני סרטים, וסיגריות חשיש זולות, שמהן
עישנו כמה שיותר. חטפתי ארנקים. סחבתי מחנויות. פעם אחת אפילו
שדדתי חלפן דולרים עלוב. ואחר כך, בשעות אחר הצהרים, כשהייתי
חוזר הביתה מיום של התפרפרות מבית הספר, הייתי רואה את אמי
מדוושת על אופניה הכחולים.
היא הייתה רוכבת בהילוך איטי דרך הרחוב שלנו, כשמכוניות סוטות
בחדות מנתיבן לידה, ונהגיהן רק בוהים באישה, המוזרה והמבוגרת,
הרוכבת על אופניה העתיקים. הייתה זו דרכה להתאבל על מצבו של
אבי, אבל אז לא ידעתי זאת.
בגיל חמישים ואחת היא הייתה עדיין דקת גזרה ונאה, עם שיער שחור
מתולתל, עיניים כהות, אף גדול, חיוך תוסס והליכה משונה,
ברגליים מקושתות, שאפשר היה להבחין בה ממרחק של מאות מטרים.
נהגנו לקרוא לזה "ההליכה המשוגעת של אימא," ואם הלכה כך בכיוון
שלך, היה ברור שמשהו חמור עומד להתרחש. ראיתי אותה פוסעת כך
בכעסה לקראת כמה טיפוסים קשוחים למדי, מנופפת באגרופיה אל מול
פניהם, אבל כול זה היה לפני שאבא חלה. כעת נראה היה שהיא
מתכוונת לנגן בפסנתר, להשתמט מאנשים, ולרכב על אופניה בכל רחבי
השכונה. היא סירבה ללמוד נהיגה. ומכוניתו הישנה של אבא חנתה
ליד המדרכה בחזית הבית במשך שבועות. דוממת. נקייה. מצוחצחת.
ובכל יום, ברוכבה על אופניה, הייתה אמי חולפת על פניה, מתעלמת
מקיומה.

                                       




בביקור הבא שלי, הרחובות מסביב לבית החולים היו עקרים מרוכבים.
מיהרתי במעלה שביל ההליכה וחבטתי על פעמון הדלת עם אגרופיי. זן
חדש של רופא לבוש בחאקי וסנדלים הוביל אותי לבפנים. הוא בחן
אותי מכף רגל ועד ראש, לקח אותי לבפנים ואז החוצה כמו גאות
ושפל.
"אני מחפש את מרים כץ", אמרתי, מבלי להתרגש או להסביר.
"זו שעת האומנות ומלאכת היד", על פרצופו עלה חיוך קורן. "אולי
אתה רוצה לבקר".

בחדר הקבלה, החולים מגמישים את הצד הימני של מוחם. צבעי אצבע,
נייר בנייה, כשכל המראות והקולות זהים לאילו שמושמעים בפעוטון.
אומנות ללא סיכונים למסוכנים למחצה. החפץ החד ביותר בחדר הם
זוג של מספריים מעוגלות, מהסוג שבקושי יכולים לחתוך נייר,
ובוודאי שלא עור.
אימי עומדת לבדה, בפינה ליד החלון. על הגבול של מסכה כירורגית
וצרור של כובעי פלסטיק למקלחת. לאחר כמה דקות פגשתי את ענייה,
לנצח ירוקות ומלאות תקווה. כשלקחתי אותה בידי, עיתונים רשרשו
מתחת לרגלנו כמו עלים. היא נרתעה לאחור וניערה את ספריי הצבע
שלה כמו זוג של מרקות, מנדנדת מצד לצד את יריכיה הצרות. היא
נראתה טוב. היא הושיטה יד לעבר מיכל נוסף של ספריי צבע ושאלה
אותי אם מתחשק לי לעזור. ניערתי את הספרי מספר דקות, חזק מספיק
כדי לשמוע את כדור הצבע בזמן שהוא מקפץ מסביב בתוך המכל.
חיברנו את המטרו מסביב לצמיגים ועטפנו את הכידון. היא סימנה
בפסים כל סנטימטר של צבע ורוד עם נייר דבק, עד שהאופניים נראו
כמו סוכרייה. כשסיימנו, היא לקחה את זרועי ומשכה אותי אל עבר
מושב החלון, בו התיישבנו והתפעלנו מהיצירה.
"זה מראה מרשים", אמרתי, גאה ומעט מפוחד. דקה אחת היא עדיין
הייתה מתחת לעורי, ובדקה שלאחר מכן היא חזרה שוב לעולמה.
"אני משתתפת בטור-דה-פרנס", היא לוחשת לי בסוד וקורצת, קריצה
מהסוג שהיא נהגה לתת לי כשהיא רצתה עזרה כדי למתוח את אבי.
"תהיה השותף שלי למזימה!", היא נהגה להתחנן, צוחקת, באופן שאין
לעמוד בפניו. לקחתי את ידה ושמתי אותה על חקי, מלטף את המרקם,
ליד החבורות והנפיחות מעבודות הגינה. "איך קיבלת את אילו?",
שאלתי, עדיין ממשש את הקווים והנקודות מתחת לזרת ידה.
"מהעברת הטיל המהיר שלי מסביב לגבעות פרובאנס", אמרה, ושוב
קרצה. היא הסתובבה אל עבר החלון, מבטה מקובע על הציפורים.
נשקתי לה על הלחי ואמרתי שאחזור שוב מחר. היה לה ריח של אביב.

כשהגעתי הביתה הטלפון צלצל.
"היא חושבת שהיא מתחרה בטור-דה-פראנס", אמרתי לאבי. "היא ריססה
בצבע אדום וכחול את אופניה". נשימותיו היו חזקות וצורמות, כמו
גשם על פני נייר זכוכית. זה גרם ללבי לעצור לשניה, מזמן אותי
להודות בכך שעזרתי לה בצביעה.
"פאריס הנה אנחנו באים!", אמר.
זה מפחיד עד כמה הוא באמת אהב אותה.

                                         




כילד תמיד חשבתי שאמי מוזרה. היא אף פעם לא טרחה להתיידד עם
השכנים שלנו. העבר שלה היה מסתורי והיא סירבה לדבר על כך. היא
שתתה תה מכוס זכוכית. ידעה לדבר יידיש. היא הפגינה אי-אימון
מוחלט בכל סמכות והתעקשה לשמור על פרטיות גמורה, מה שהפך אותה
ואת משפחתה למוזרים עוד יותר. הפרטים המעשיים של גידולנו מאז
ומתמיד נשארו בידה, שתפקדה כמנתח ראשי לפציעות ("שים יוד על
זה"), שרת מלחמה ("אם מישהו מכה אותך, פצח אותם באגרוף שלך"),
יועץ לענייני דת ("שים את אלוהים ראשון"), פסיכולוג ראשי ("אל
תחשוב על זה") ויועץ פיננסי ("מה שווה כסף אם הראש שלך ריק").
מעניינים אחרים ובעיקר באלו שנגעו לה, התעלמה.

                                       




במרתף, משכתי החוצה ארגז של תמונות ואלבומי הדבקות, מקומטים
ומסולסלים מהלחות של הקומה התת-קרקעית. לקח לי זמן למצוא את מה
שזכרתי למשעי - תמונה בשחור ולבן של אימי על תלת-אופן, כששניהם
מקושטים עם דגלים וסרטים של יום העצמאות.

תמונה זו שלה, רוכבת על אותם אופניים, סימלה עבורי את כל
קיומה: המוזרות שלה, אדישותה המוחלטת לכל מה שהעולם חושב עליה,
שוויון נפש עם סביבתה. היא רכבה כל כך לאט, שאם היית מסתכל בה
מרחוק, היה נדמה לך שהיא עומדת במקומה. תמונה קפואה, מצוירת על
רקע שמים אביביים, של אישה בגיל העמידה על אופניים עתיקים,
וילדים בזריזות חולפים לידה, רכובים על אופניים חדישים או על
גלגליות, לועסים מסטיקים בקולות פיצוץ, זורקים כדורים שחלפו
ליד ראשה בשריקה ומעיפים חזיזים שהתפוצצו סביבה. היא התעלמה
מהכול. בשמלה פרחונית ובנעליים קלות שחורות, ראשה נע קדימה
ואחורה ברוכבה, חולפת מיטלטלת בסיבוב ליד המדרכה הפינתית, שם
שיחקתי כדורגל מאולתר עם חברי, במעלה בית הספר הישן, במורד
הגבעה. ואז שוב בחזרה במעלה הגבעה, עולה על אבני השפה של שביל
הגישה למכוניות ומגיעה עד חזית ביתנו. שם הייתה נעצרת, מתנודדת
בהיסוס וקופצת הצדה שנייה לפני שהאופניים היו קורסים על
המדרכה. "וואו", הייתה אומרת, שעה שאני ואחותי התנחלנו על
מרפסת הכניסה של הבית בכדי להשגיח עליה בכניסתה. אחותי בדרך
כלל אף נהגה לזרוק איזה הערה לעברה - "הייתי ממש שמחה אם לא
היית רוכבת עוד על האופניים האלה", ואני רק הסכמתי מבלי להוציא
אף מילה...

                                         




למעלה בחדרי, סגרתי את הדלת ונעמדתי אל מול המראה. החזקתי את
דמותה לצדי. התבוננתי על שנינו ונאנחתי מחוזק התמונה -  מעולם
לא חשתי כל כך בודד בביתי, מרוחק מהוריי, כשבמסדרון ניצבו
האופניים, בלי אויר בצמיגים, כמו מצבה על עולם נעורי שכבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האוכל הוא מזונו
של האדם



היהודי


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/02 5:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר רודנט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה