קמתי בבוקר מוקדם מוקדם, בשעה חמש וחצי, מיהרתי לאמבטיה להתיז
מים קרים על הפנים כדי להתעורר, וגמאתי את דרכי למטבח, להכין
ארוחת בוקר גדולה ומושלמת, כדי שסוקי תישאר.
מה זה ארוחת בוקר, אספקה שלמה של מעדנים לשעת היקיצה, מהסוג
שנכללים בתפריטים של מסעדות שלא יסווגו תחת פחות מחמישה-עשר
כוכבים בסולם ישראל אהרוני. ערכתי שתי מחבתות ושני סירים שונים
על הכיריים, שני קומקומים זימרו במקביל, בקבוקי השתייה
האלכוהולית ניצבו בגאווה על השיש כפסיפס זכוכית בניחוח צרפתי -
המטבח כולו ניעור לחיים, והשמש שרק לא מזמן זרחה גם שטפה אותו
באורה, כאילו כדי להרים מולי אגודל ולחייך לי חיוך קורץ
ומעודד.
שמחתי מאוד על שאמי המנוחה נהגה לשמור ספרי בישול ישנים, ועל
המזל ששפר עליי שמנע מהם להתפורר כאשר פתחתי אותם ונשפתי
מעליהם את גרגרי האבק שהתנחלו עליהם במשך כמה שנים טובות.
ראשית טרחתי על מעדנים נוטפי שומן ואמריקאיות, החל בחביתיות
ממולאות גבינת גורגונזולה ופטריות שמפיניון וכלה בצלעות עוף
מושרות בברנדי ומיץ דובדבנים, חתוכות לפרוסות דקות יותר מקרטון
פיצה - שהרי עדיין היה להתחשב בכך שרשמית, הארוחה שלה יועדו
היתה ארוחת הבוקר - ומעוטרות בזיתים ירוקים חתוכים ובפלפלים
מוקפצים בצבעים שונים. בתום הכנת הקולקציה עתירת הגליצרול,
עמלתי על הכנת מגדנות עמוסי שוקולד במצבי צבירה שונים, קרמים
משובחים ממוצא בלגי ושוויצרי, רטבים על בסיס הדבש או המייפל,
חתיכות פירות מרעננים - ושלא תחשבו שזה עניין של מה בכך, למצוא
בארץ פטל טרי או דמדמניות. רק במטבח מהסוג שלי אפשר למצוא
מרגליות מעין אלו, והודיתי לאלוהים, או לישו, או לפרה הגדולה
שבשמיים, או לאיזו ישות אלוהית שלא תהיה קיימת, על שבורכתי
בקרובי משפחה שהקדישו את חייהם למלאכת הבישול ופולחן הזלילה,
ועוד ניסו לגרום לי לשמור את דרכם. למזלי הייתי תלמידה חרוצה,
שבבוא הזמן כבר מונתה ליורשת העצר של המשפחה, לילדת הפלא שהיה
ברור כי בבוא היום תהיה השפית הגדולה ביותר בתבל. נכון, אמא
ודוד ז'אן היו תמיד מסתכלים עליי במבטים של "איפה טעיתי?",
כשהייתי יורדת ממכשיר השקילה במבט תמים ואומרת שבטעות ירדתי
עוד 200 גרם במשקל. משפחה של בריאי בשר ששמה יצא למרחוק, עם
ילדה אנורקטית למראה. אלמלא עוד בהיותי רכה בשנים התגלו ניצנים
של כישרון הבישול העל-טבעי שלי, היו בוודאי שולחים אותי למשפחה
אומנת בשנות ילדותי המוקדמות, בתואנה ששם אזכה ודאי לחינוך
שמתאים יותר לצרכיי.
לאחר שסיימתי עם המזון המוצק, וידאתי שיש בתחום הארונות לפחות
שלושה סוגים שונים של קפה יוקרתי, תריסר חליטות תה בריאות
בטעמים אקזוטיים, וכמובן הקקאו המסורתי שהיה עתיד מאוחר יותר
לעבור מטמורפוזה מכאן ועד להודעה חדשה, עת אצרף אליו את גלידת
השוקו-מקופלת ונטיפי הווניל-צ'יפ שברשותי ואפקיד את כולם בידי
חבריהם הוותיקים - הבלנדר ומכונת האספרסו. לא יכולתי להרשות
לעצמי שסוקי תגיע למצב שלא יהיה לה משהו טוב לשתות. רק ליתר
בטחון, וידאתי שיש בנמצא גם מיצים טבעיים ומשקאות אלכוהוליים
במגוון רחב, למקרה שאחליט להפתיע אותה במרגריטה תוצרת בית.
פרשתי על שולחן האוכל מפה תכלכלה, הוספתי אגרטל קטן עם פרחי
דבש ולוע הארי שנקטפו באישון לילה מגינת השכן, והתבוננתי
בהערצה במגוון האוכל שניצב בשלל צבעים, מרקמים וריחות על השיש
הלבן של המטבח. חייכתי בסיפוק - שייחנק ג'יימי אוליבר עם
הפשטנות הכיפית שלו, אני כל-כך טובה.
הבטתי בשעון. אפילו לא שמונה. הבנתי שיעבור לא מעט זמן עד
שסוקי תתעורר, וניצלתי את הזמן בשביל למצוא עוד דברים שישלימו
פרטים חסרים בתמונה ויהפכו את הבוקר הזה למושלם, כמו שמגיע לה.
חיפשתי סיגריות איכותיות במיוחד, למקרה שתרצה לעשן עם הקפה,
והדבר הטוב ביותר שהיה במגירת "לאירועים מיוחדים" שלי היה
חפיסת דווידוף לייט ריקה למחצה - לא משהו שבלתי-אפשרי להשיג
בארץ, אבל בהחלט טוב עשרות מונים על-פני הלאקי-לייט ההמוני
והזול שלי. הנחתי את הסיגריות בקופסת מתכת מוזהבת על השולחן,
לצד שתי המאפרות היפות ביותר שהיו לי בבית, גם הן מאותה מגירה.
כמו-כן, הכנתי מבעוד מועד על מערכת הסטריאו דיסקים של אלוויס
קוסטלו, אלה פיצ'ג'רלד וג'ול, למקרה שסוקי תחפוץ במוסיקה
איכותית ונעימה ברקע. אפילו שיניתי את הסקרין-סייבר במחשב
בשבילה למשהו חינני ומרגיע עם דולפינים. עצרתי כדי לוודא שאור
השמש לא גורם לדבר להיראות רע, וקיללתי את עצמי על שלא בחרתי
בתריסים ונציאניים בזמן שיכולתי - הם היו יכולים להיות פשוט
מושלמים בתמונה הזו. לו היה לי כשרון ציור, הייתי יושבת
ומציירת את התמונה שניבטה לעיניי, בשינוי קל של תוספת תריסים
ונציאניים כמובן, וקוראת לה "הבוקר של סוקי". צמרמורת של הנאה
חלפה בגווי לנוכח המחשבה. נו, שתקום כבר. שתקום כבר.
סוקי באה אליי אתמול בערב, ללא הודעה רשמית מראש. השעה היתה
כמעט אחת-עשרה בלילה והיא היתה פרועה ומלוכלכת מהדרך הארוכה.
העפתי בה מבט קצר ופקדתי עליה, מבלי בכלל שנערוך היכרות, שתלך
אחת-ושתיים לחדר האמבטיה ושתקרצף את עצמה עד שישבנה הלבנבן
ינצנץ כשתביט בבבואתה במראה. היא חייכה לשמע הפקודה, עדיין
מתנשפת בכבדות, ודילגה בקלילות אל חדר האמבטיה, כאילו תמיד
היתה פה בבית וידעה את דרכה כאן. היא השאירה את כל התיקים שלה
מאחוריה. הכנסתי אותם לתוך הבית וסגרתי את הדלת. פרקתי את
החפצים שלה בחדר השינה שנשמר לה. מה אוכל לומר, היא בהחלט באה
מוקדם בהרבה משציפיתי לה. ליידי סילבאני, השרה הממונה עליה,
הודיעה לי מראש שהיא תשכן אצלי במסגרת תכנית חילופי הסטודנטים.
"את יודעת שאמך ואני היינו ידידות ותיקות בעבר, והיא היתה
חשובה לי מאוד", אמרה לי כששוחחה איתי לפני כמה חודשים, "ולכן
אני סומכת עלייך שאם אפקיד את סוקי היקרה בביתך, צפוי לה רק
טוב. אלא שאני מוכרחה להזהיר אותך מפני דבר אחד, הילדה הזו היא
אסון מהלך בכל הקשור לאנרגיות מידע. היא תקסים אותך בחינניותה
כשם שתקסים כל יצור נושם בסביבתה, אבל תהיי חייבת לספק את
התאוות הגשמיות שלה אם אינך רוצה שהיא תפנה לסיפוק התאוות
הרוחניות שלה. שאם תתחיל בכך, לא יהיה לדבר סוף. יתחילו להופיע
קצרים בקסמים שהיא תבצע, שינויים היסטריים במזג האוויר, שלא
לדבר על חשבון האינטרנט המנופח למימדים בלתי-ניתנים לתפיסה
שתקבלי". בתגובה, הודעתי לה שיש לי דיל מצוין עם קווי זהב
ומודם ADSL, ואם הפייה הקטנה רוצה לשוטט לה ברחבי הרשת ולחתום
קבע באינדימדיה ובפואטרי.קום - שתעשה כרצונה. יכולתי להרגיש
על-פי נימת קולה של ליידי סילבאני שהיא מעקמת את אפה, אבל היא
לא הוסיפה לדבר על כך. "שיהיה, ממילא בסופו של דבר אנחנו נשלם
לך בחזרה כל חשבון אפשרי שימצא דרכו לתיבת הדואר שלך, זה לא
צריך לשנות הרבה. אולם זכרי היטב את כל אשר אומר לך - אם אחרי
שאת נותנת לה כרטיס לספרייה העירונית ולפטופ משלה יתחילו לצוץ
צרות - אל תגידי שלא אמרנו לך".
צחקקתי בהנאה כשנזכרתי בשיחה הזו. סוקי היתה באמת יצור מקסים
ברמה שלא תתואר. לו היתה בת-אדם רגילה, ולא פייה בת ארץ
אלקוולנד שבכוכב אריסטוניס, הייתי מעניקה לה ללא מחשבה נוספת
את תואר הבחורה היפהפיה ביותר בעולם. שיער ג'ינג'י שופע, מבט
תכול ענקי ותמים כמו של פעוטה, חזה קטן וחצוף, פטמות שצועקות
"נשקו אותי", מאה וחמישים סנטימטרים של לובן שלגייתי שאין בו
רבב, והכנפיים, או, הכנפיים השקופות הדקיקות והמקסימות הללו
שמקופלות לה כמו צלופן משיי על הגב. הן איכשהו השקיטו את
אי-הנוחות שהמטר שבעים ותשעה שלי עוררו בי מולה. ומילא אם היה
מדובר רק במראה שובה הלב שלה. אמנם היא לא הוציאה מילה מהפה
מהרגע שבו הגיעה, שכן לאחר שסיימה להתרחץ פרשה בלא אומר לחדרה
ונרדמה במהירות על המיטה שהזדרזתי להציע ולגדוש בכרים - אבל
היה משהו כל-כך שובב ומתוק בשקט שלה, משהו במבט ובחיוך הפייתי
הקוסם שלה שפשוט גרם לי להימס כמו שוקולד וחמאה בשמן לוהט.
התחלתי לחשוב מה עשיתי בעשרים ושלוש שנותיי כבת-תמותה, שהגיעה
לי מתנה כזו. ממוצע הבגרות שלי היה 84, פסיכומטרי היה לי 686
אחרי שלוש פעמים שנבחנתי, בצבא עשיתי שנה ותשעה של שירות לאומי
באיזה קיבוץ נידח מטעמי מצפון. בכל ימי ילדותי לא עשיתי דברים
נשגבים בהרבה מלצפות ב"סימפסונים" ולתרום עשרה שקלים מדמי הכיס
שלי למתרימים הנודניקים לאגודה למלחמה בסרטן מדי שנה בשנה.
אפילו להשמין כפי שאמא ודוד ז'אן רצו לא הצלחתי. חייתי חיים של
בנאליות משעממת של מרכז הארץ במאה העשרים על סף העשרים-ואחת.
אז קראתי ספרים של טולקין כשהייתי בכיתה ד' והקשבתי לסיפורים
שאמא סיפרה לי על חברים לפריקונים שלה מכוכבים אחרים עד היום
שבו היא נפטרה מהתקף לב. איך לכל הרוחות הייתי יכולה להיות
ראויה ליצור המקסים ביותר ביקום שיבוא לגור אצלי, ומכל האנשים
דווקא אצלי? גמרתי אומר בלבי לנצל את השהות של סוקי כאן ככל
האפשר.
דלת החדר שבקצה המסדרון נפתחה קלות והראש הכתום-לוהט של סוקי
הגיח ממנו. הנהנתי לה בחיוך ענקי והיא יצאה, מחויכת ומדלגת
לעברי. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני לא הוזה.
העיניים של סוקי נצצו כשהיא הביטה בכל מה שהכנתי עבורה. היא
נטלה צלחת בכל יד והחלה להעמיס עליהן מכל טוב והתיישבה איתי
לאכול. הרזון שלה בהחלט לא שיקף את התיאבון המרשים שהיא ניחנה
בו - אם לא הייתי יודעת קודם לכן שהיא פייה, ושמבחינה
כרונולוגית לפחות היא צעירה ממני בשש שנים, הייתי עלולה לחשוב
שהיא בעצם היתה הבת של אמא שלי, ושאני ילדה סתמית וחסרת ייחוד
שהוחלפה עם סוקי בלידה. התחלתי לחשוש יותר ויותר מהרגע שבו היא
תסיים ותתעופף לה לחפש משהו לעשות. ליידי סילבאני הודיעה לי
שיש לסוקי הרבה מטלות חשובות לבצע בכוכב ארץ, ושהיא לא "תטריד"
אותי ביותר מדי זמן מהיממה. לפעמים יהיו ימים שבהם לא אראה
אותה כלל, כך היא אמרה, ולרוב רק אראה אותה בבוקר בעת הארוחה
או בלילה, לפני שתלך לישון, אם תלך לישון. "תטריד". איך יצור
מקסים כל-כך מסוגל להטריד? רק מלהביט בחיוך המתוק שלה אני חווה
תענוג שאין די מילים לתארו.
סוקי חיסלה את כל האוכל שהכנתי, ושתתה גלונים של נוזלים
והתחלתי לחשוש שאם כך היא תאכל כל בוקר, אני צפויה לחשוש
ממינוס גדול ומזהיר בבנק. היא הביטה בי וחייכה, ואיכשהו הבנתי
מהמבט המחויך שלה שהתיאבון שלה משתנה בהתאם לכמות האוכל שיש
מולה - אבל שהיא בהחלט באה על סיפוקה באופן יוצא מן הכלל
הפעם.
שתינו ביחד מילקשייק ספיישל שהכנתי בשביל שנינו, עישנו מן
הסיגריות שבקופסת המתכת (זה היה מאוד משעשע, ללמד אותה כיצד
מעשנים - והיא נתפסה למנהג בהתלהבות רבה) וזמזמנו לצלילי שירי
ג'אז מענגים. בלי לומר מילה, סוקי סיפרה לי על הארץ שממנה באה,
על הצרות שהיא היתה עושה לליידי סילבאני, דברים שילדים עושים.
בקלות יכולתי להבין למה ליידי סילבאני היתה מודאגת כל-כך מבואה
לכאן. לסוקי היה אמנם טבע טהור, אין ספק, אבל היא יכלה להיות
פגע רע של ממש, אם לא היתה נזהרת מספיק בהתנהגותה. עברו עוד
ועוד דקות של שיחה והרגשתי עם כל רגע שעבר שאני מוקסמת ממנה
יותר ויותר. הלב שלי נחמץ כשסיימנו לשתות והקיבה שלי, שלרוב
אינה מורגלת בכמויות גדולות של מזון ושתייה, החלה מאיימת
להתפקע. ניסיתי לעכב אותה ככל האפשר, אבל היה ברור שהקץ לרגע
מושלם ומתמשך זה יבוא במהרה וסוקי תצטרך ללכת, לעסוק בענייניה,
להשאיר אותי בת-התמותה לבד בבית, טרודה בענייני היומיום.
בגלל זה כל-כך הופתעתי כשסוקי הדביקה אותי לרצפה ונשקה לי
בלהט, ולאחר מכן המשיכה וכיסתה את כל פניי וגופי בנשיקות. מה
נשיקות, היא פשוט תלשה מילולית את החלוק מעל גופי, הותירה אותי
כשאין עליו דבר מלבד תחתונים לבנים שגם לא נשארו עליי זמן רב.
ניסיתי לחמוק ממנה ככל האפשר, אלא שהדבר לא באמת היה אפשרי.
הצלחתי לעשות את המינימום, להתקדם לעבר השטיח ולהחליף דיסק
במערכת לדבר הראשון שהיה במקום, במקרה "דארק סייד" של פינק
פלויד, לפני שהודבקתי שנית ארצה ונסחפתי עם הפייה שעליי לסקס
המופלא ביותר שהיה לי בחיים. ניסיתי להתעלם מהעובדה שזה קורה,
ניסיתי לשיר עם הדיסק, לדקלם פואמות של אמילי דיקנסון, לדבר על
המצב הביטחוני בארץ. לא הצלחתי. בסופו של דבר, נכנעתי לה.
חשבתי, ליידי סילבאני אמרה משהו על לספק את התאוות שלה. נו, מה
יהיה רע, נספק את התאוות שלה. לא מתים מסקס, ולפיות אין מחלות
מידבקות.
לו הייתי מסוגלת לתאר את סופת הכוחות משולחת הרסן שהיתה טמונה
במעשה, הייתי עושה זאת. אלא שאמנית של מילים מעולם לא הייתי,
ולכן הדבר היחיד שמסוגל לשמש לי אמצעי לביטוי הוא האוכל
והבישול. הדבר היה דומה לערבוב של מספר כוחות הרסניים בתבנית
אחת: התענוג הפיזי העמוק שבפנים, פירוק האנרגיה בעבודתם הנמרצת
של השרירים, החום הנפלא שהופץ משני הגופים ועטף אותם, ההלם
מהבלתי-צפוי שבמעשה, וההתפעלות המוחלטת וחסרת הגבולות מהיופי,
העדינות והקסם הכובש של היצור השמיימי שאיתי. וכל אלו, מתובלים
בתנאי הרקע שכמו צוירו עבור המעשה, הותירו בי טעם מתוק מושלם,
המסו את עצמם לתוך לבי.
בתום המעשה, שגרם לי לאבד כל תחושת זמן, היה לי ברור מעבר לכל
ספק שנפלתי שדודה לרגליה סופית, שהתאהבתי בה. שהיא הדבר הכי
מדהים שאי-פעם הכרתי. היא שכבה לצדי על הגב והשתעשעה במשחקים
בשיער שלה, מחייכת את אותו חיוך פייתי שובב ושובה-לב. שכבתי על
הצד והתבוננתי בה, קורנת. ליטפתי לה את הראש, סיפרתי לה מעשיות
ילדים. היא הקשיבה לי כמו שאף יצור אחר לא הקשיב לי אי-פעם,
ומדי פעם נישקה אותי בשובבות פייתית, שכבר התחלתי להתרגל אליה
ולהפנים את היותה המאפיין העיקרי שלה.
לפתע משהו הרעיד את הרצפה בדירה שלי, ועם הרף הרעד התחיל קול
לצעוק בשפה שבהתחלה לא הבנתי. הפנים הלבנות של סוקי החלו לחליף
צבעים בתדירות גבוהה, כשל מי שנתפס בקלקלתו. התחלתי לזהות את
הקול של ליידי סילבאני. לקח לי זמן להבין את דבריה - ליתר
דיוק, לקח לדבריה זמן להתבהר ולהישמע כמו קובץ משפטים הניתנים
להבנה.
בכל מקרה, לא הייתי צריכה להבין מראש צעקותיה שהיא רותחת
מזעם.
כשהמילים שלה נעשו ברורות, מיהרתי להצרין את המסקנות כמו ילדה
טובה ולהבין שליידי סילבאני תחילה כילתה את זעמה בסוקי, ועתה
הגיע תורי להינזף קשות.
"צר לי עד מאוד לגלות שמאמך לא ירשת את חוש האחריות" נזף קולה
של ליידי סילבאני בשפתי, "הפקדתי בידייך יצור יקר-ערך,
והזהרתיך מראש לבל תשגי ותמעדי במכשולים שעלולים לסכן את
שליחותו. ואת מעדת בגרוע שבמכשולים - נתת לסוקי לספק את תאוותה
הרוחנית הגדולה ביותר, ופרצת לה פרצה בלתי-מוגבלת לכל אנרגיית
מידע שתחפוץ. כן", היא הרגישה במחשבה שהעזתי להעביר בראשי,
וענתה עליה בחמת-זעם - "התעלסות איננה תאווה גשמית עבור פיות
ובני-רוח אחרים, לא כמו אצל בני-התמותה. זהו המצרך היחידי
שהתאווה הרוחנית הגלומה בו עולה על התאווה הגשמית. מעתה אדע
שהנך בת-תמותה לכל דבר, ושאינך מסוגלת להסתכל מעבר למושגים
האנושיים של גשמיות ורוחניות ולהתעלות על יצרייך. סוקי תעבור
עוד היום לגשר הבין-כוכבי, ואנו נמצא לה בית אחראי יותר בכוכב
ארץ".
הקול נדם והותיר אחריו אוויר סחרחר ודומם. קיבתי התפוחה הכבידה
עליי, ויותר ממנה הכביד עליי גרוני החנוק אגלי-דמע. תאוות
גשמיות, היא אמרה. מה שפית בחסד כמוני יודעת על ההבדלים
החוצצים בין מיני תאוות? סוקי עוד היתה לצדי, ולא העזה להעביר
אליי את מחשבותיה. באותה תנוחה משונה של ישיבה על רגליה
המקופלות תחתיה, התעופפה בקלילות מפליאה, ויצאה את ביתי על
כבודתה. בטרם נעלמה מהאופק, חשתי את מבטה.
ישבתי מכונסת בתוך עצמי. הריחות שנדפו מהמטבח ועד עכשיו דגדגו
אותי בנחיריים ונעמו לי כל-כך, לא ניפצו עתה את החומה שסתמה את
אפי. הייתי עצובה, כן, עצובה. קצת קשה לחשוב על כך שבתוך פחות
מיממה יצא לך לפגוש באהבת-חייך, לגלות שזוהי אהבת-חייך, ושהיא
תילקח ממך באותה מהירות שבה לקח לך להגיע לאותה תגלית מרעישה.
מה שיותר העציב אותי היה גם המבט הנוגה שעמד בעיניה של סוקי,
מבט שלא חשבתי שאראה בעיניים הללו, הצוחקות, הרעננות, השובבות.
מבט שאומר "גם אני אסבול, לא רק את".
נשכבתי על השטיח וקינחתי בממחטת קלינקס את עיניי ואת אפי.
הניחוחות שחדרו עכשיו שנית הפכו לטורדניים ומעיקים. למי בכלל
איכפת מאוכל אם אין מי שיאכל אותו איתך?
השמש שליטפה אותי מבעד לחרכים ביתר-שאת הזכירה לי שכבר צהריים.
לא היה לי איכפת. הבוקר ממילא נגמר, הקסם אבד, הציוריות נמוגה.
שכבתי על הצד וחיבקתי את הברכיים של עצמי, מצמידה אותן לחזה.
בכיתי עוד, בשקט. לא בכיתי ככה גם כשאמא נפטרה. בכלל, מעולם לא
הייתי נערה בוכיה. פתאום הדמעות הללו נזכרו להתגנב אליי, לפרוץ
ממני החוצה.
חשבתי לנמנם. אולי כל זה היה חלום, חלום אחד מטורף, כל-כך הרבה
קרה בו ככלות הכל. אולי אני אשן שינה עמוקה-עמוקה, וכשאתעורר
יהיה שוב בוקר, ופתאום פיה ג'ינג'ית יפהפיה תפרוץ מהמטבח
ותעורר אותי עם נשיקת-אף שובבה ומגש מדיף ניחוחות עם מעדנים,
לא חשוב לי בכלל אילו; ואז שוב יהיה לי בוקר נפלא, ושוב יהיה
לי בוקר של סוקי.




© ספטמבר 2001 / אביב 2002