יומן: יום שבת, 1 בספטמבר 2001.
לעצום עיניים, להעלם, לחזור אחורה, לא לתת לזה לקרות.
(שישי, 31.8.2001 21:18)
הוא עזב.
דיברנו היום. והוא עזב. ואני כמה שהתאפקתי, כמה שהדמעות זלגו
תוך כדי השיחה שלנו, ואני הייתי אמיצה, ולא נתתי לקול שלי
לרעוד. כששמעתי את המילים "אני לא האמנתי שזה יגמר כל כך מהר,
אני לא חשבתי שזה יקרה לנו" כבר לא יכולתי לעמוד בזה עוד,
והקול שלי נשבר, והדמעות ירדו בטירוף ואני גמגמתי אל תוך
הטלפון "לא עכשיו... אני לא יכולה לדבר איתך עכשיו, אני לא
רוצה שתשמע את זה, לא יודעת מתי אני אדבר איתך, אבל לא עכשיו,
לא עכשיו..." ובכיתי ובכיתי ובכיתי... טיפטפתי על כל הניירות
מסביב שעוד לא נארזו, על המסקינטייפ המיותר שלא נדבק לי ישר,
ומופל מקומט על הריצפה בזעם. והכל כאב לי כל כך.
גם אני לא האמנתי שזה יגמר כל כך מהר, גם אני לא האמנתי שזה
יקרה לנו, ואני חשבתי שהוא יסלח, ואני חשבתי שיהיה לנו עוד
צ'אנס, אבל "לא עכשיו, זה עוד לא סגור, זה לא לעולמים, יש
ביננו משהו שאין לי כוח להתמודד איתו עכשיו"... אבל מה זה מה
שיש ביננו? והאם אני צריכה לקוות, לחכות, להשאר נאמנה אליו
אולי זה מה שיחזיר אותו... נאמנות שמהיותם של יחסנו פתוחים לא
הייתה עד עכשיו, אולי אני צריכה לתת לעצמי לאהוב אותו, אולי
אני צריכה לתת לו להבין שאני אוהבת.
אבל זה כל כך יכאב לי. אני לא מסוגלת לתת לזה לקרות. אם אני
ארשה לעצמי להרגיש כלפיו את מה שאני מנסה להחביא מעצמי כל כך,
זה רק ישרוף עוד יותר. בינתיים אנחנו אמורים לחזור ולהיות
ידידים, ולא נאהבים כמו שהיינו. אמרתי לו שלהיות ידידה שלו
יהיה קל (כי הוא בן אדם נפלא) לדבר איתו בטלפון, וממילא כל
המרחק הזה שיהיה ביננו, הוא והצבא שלו, אני והמכינה שלי... אבל
איך אני אתמודד עם זה כשאני אפגש איתו??? איך אני יכולה להתעלם
מלילות התשוקה שהיו לנו, אל האושר הגדול שהוא הסב לי, אל הרכות
שלו, אל החיבוק שלו, אל הליטוף שלו והנשיקה, אל מה שנמשכתי
אליו ללא הגיון כל-כך, כשהתחלנו אני לא האמנתי שאני אוכל להמשך
אילו כך, לא האמנתי שאני אוכל לממש איתו רגעים של תאווה ותשוקה
בלתי חודלים, האמנתי שאני יכולה להתאהב בו, אבל אסרתי על עצמי
לעשות זאת, ועכשיו כשזה נגמר אני עומדת נדהמת מול החודשיים
ומשהו האלו שלנו, ורואה כמה טוב היה לי איתו, כמה קשה, ומסובך
היה לנו החודש האחרון, מלא המריבות.. אבל כמה התגעגעתי אליו,
וכמה חשקתי בו, וכמה מסופקת מאושרת ומרוצה הייתי לכשפגשתי
אותו, כשהרגשתי את הזרועות שלו מלטפות אותי, את השפתיים שלו
לוחשות לי, את אנקות העונג שלו, את החיוך שלו למשמע האנחות
שלי, הליטוף שלו, החיבוק, ההתכרבלות בלילה, שיחות הבוקר, שיחות
הלילה, הטלפונים, הציפייה, האוכל שכל-כך התווכחנו עליו, המחשב
שהיווה נושא כל כך חשוב עבורינו, ההודעות המטורפות שהוא השאיר
לי, ההודעות המטורפות ששלחתי אליו, והסחרור המוחלט שהוא נתן לי
להכנס אליו. סחרור מסוכן. והיו שם המון רגשות, מהרגע הראשון,
אבל אותם השתדלנו הכי להדחיק, לא לתת להם ביטוי כי הם היו
מפחידים מידי כדי שניגע בהם, סיפרתי לו כל מה שיכולתי על מי
שהיה לי מחוץ ממנו, גם בלב, וגם פיזית, ובתחילה זה היה בסדר,
ולאט לאט זה התחיל לערער אותו, אפילו שהוא היה שם עבורי כל
הזמן, והיה לנו קשה לאחרונה קשה מאד, אני רציתי ממנו יותר,
והוא רצה ממני יותר, אבל שנינו לא ידענו לבקש, שנינו לא ידענו
לומר את המילים, לבטא את הרגש הזה שצמח ביננו, ומתוך הטוב הזה
שהיה לנו, (והיה לנו טוב כל כך) התחיל הרע. כי לא ביטאנו, מה
שתיסכל אותי, מה שתיסכל אותו, מה שהביא לריבים האיומים שלנו,
לפיוסים המדהימים שלנו, מה שהרס אותנו בסופו של דבר. הכנות
הגדולה ביננו, וחוסר הכנות הפנימית אל עצמנו. אני אף פעם לא
אמרתי לעצמי שאני אוהבת אותו. אני עדיין לא מוכנה לומר. אני אף
פעם לא אמרתי שאני זקוקה לו, אפילו שעכשיו אני כבר יכולה לומר
את זה. שזה לא רק געגוע, זאת הזדקקות, אני צריכה אותו, יהיה לי
רע בלעדיו. לפחות יש לי אותו בתור ידיד... אבל איך אני עושה את
הסוויץ' הזה לעזאזל? איך אני מתעלמת מכל מה שהיה, מכל מה שיכל
להיות.
ואני יודעת שיכל להיות לנו כל כך הרבה יותר מזה, אם שנינו לא
היינו מפחדים, אני יודעת שיכל להיות לנו יותר מזה, אם לא היה
לנו כל כך הרבה גורמים שלא תלויים בנו שהפריעו באמצע, אני
יודעת שיכל להיות, וזה מה שמתסכל אותי, שמה שהיה ביננו, היה
ולא היה, קרה ולא קרה, והכל כל כך לא ממצה בעצם, וככה זה נגמר,
פתאום, בלי שהרגשנו. נגמר. "אני לא האמנתי שזה יגמר כל-כך מהר,
שזה מה שיקרה". גם אני לא. גם אני לא!
והדמעות. והארגזים הלא גמורים, ומחר ב8:00 בבוקר עולים לגולן,
ובערב המסיבה, ואיך אני אעשה את כל זה? אם כל מה שאני יכולה
לחשוב עליו זה הוא.
יותר מאוחר, (שבת צהריים).
לילה שלם לא ישנתי, תקועה בין הארגזים שלי, אחרי שוקו וניל
מחוזק בחצי כוס גדולה של אייריש קרים בשתיים לפנות בוקר, הרבה
הרהורים, שהובילו להרבה בכי, ושוב צפייה בסרט ג'יה שהביא אותי
לעוד כמה דמעות (זה הסרט של האקסית המיתולוגית ושלי, ושבוע
שעבר אחרי שסיימתי לריב איתו זה מה שהיה בערוץ הסרטים, (בדיוק
כשהיא גוססת, ומודיעה את זה לחברים), מה שגרם לי לדמוע מול
המסך אך בנוסף אישרר לי שוב את הקביעה שאנג'לינה ג'ולי היא
הכוסית הכי גדולה שעיני ראו אי פעם, ואם יש מישהי שהייתי משלמת
כדי להכנס לה למיטה, זאת האישה. (גם שחקנית מצויינת, גם שפתיים
מ-ד-ה-י-מ-ו-ת). ואחרי זה בהייה ביו גרנט באיזה סרט מותח
שהירפה אותי מהסידור האובססיבי, וערימת המחשבות ששקעתי לתוכם.
אחרי כל זה השעה כבר הייתה 5:17, ואני לא יכולתי לשתוק יותר,
וכיוון שלא יכולתי לצרוח את הכאב שלי החוצה (העולם ישן) תפסתי
את הפאוצ' עם הארנק שלי בתוכו, שמתי נעליים ותפסתי את הטרמפ
הראשון שהיה לי לכיוון תל-אביב.
כך ב5:30 כשהשחר מפציע בשמיים, אני הבנתי שאני חייבת לסיים את
זה כמו שצריך. נוסעת לשומקום עם אנשים שנמחקים מהזיכרון, אל מי
שייתכן ולא נמצא בכלל בבית, שלא יודע שאגיע, שמן הסתם יעמוד
המום על מפתן הדלת כשיבין שאני באמת שם. אבל אני נוסעת. וזהו.
חייבת לסגור את זה כמו שצריך, אחרת כל הרצון שלו בידידות,
והאמון שלי שזה יכול להתקיים , הם חלומות באספניה. והרי אנחנו
באמת ובתמים רוצים לא להנתק, לא להתרחק, לא לנתק אחד את השניה.
כמובן שיהיה מרחק, זה טבעי, מה גם שהמרחק הפיזי ביננו יגדל,
אבל ככה לגמור? אי אפשר. אני נוסעת אליו, לנשיקה אחרונה,
לחיבוק אחרון, למילות הבהרה, לשנייה של ריח, לדמעות.
הרבה התראות על פיגועים יש, כל הארץ בכוננות, בכל צומת עומדים
שלושה שוטרים וניידת, מינימום אופנוע משטרתי, בודקים בודקים
בודקים... לא זוכרת כלום מהטרמפים שהייתי בהם, שני נהגי משאית,
ופרייבט אחד. מה אמרתי? לא יודעת? כמה דמעות זלגו? הרבה... מתי
הגעתי...? ב7:30 אבל רק שעה אחרי זה הייתי בתוך הדירה.
הוא לא שמע את הצילצול בדלת, הוא לא שמע את צילצול הפלא-פון או
הטלפון, ורק אחרי שהתייאשתי ואחרי חיפושים של שעה אחרי עט כדי
להשאיר לו פתק (כמו שאני בדר"כ עושה, רק פחות אופטימי מהרגיל),
התייאשתי, והתקשרתי להשאיר הודעה במזכירה (לא מצאתי עט) רק אז
הוא התעורר... המום לגמרי, "מה את עושה פה? עכשיו? לדבר?"
-"אני פה, רק תפתח לי את הדלת". מטפסת אליו, והוא על המפתן עם
פרצוף של "נפלת על השכל?" ממלמל "מה קרה לך, משוגעת..." כן,
אני משוגעת, הייתי חייבת לדבר איתך, אני פה, תתמודד, לא ישנתי
כל הלילה, אני לא יכולה לתת לזה להגמר ככה, בכעס. "אבל הכעס
שלי הרי ברור לך", כן, הוא ברור, אבל אני לא יכולה להיות ידידה
לך ככה, בלי שהרגשתי שמה שהיה ביננו נגמר. נגמר? "אי אפשר
להמשיך ככה ואת יודעת את זה." ואנחנו הולכים לחדר, ושוב הדמעות
מתחילות בחרש לזלוג, אבל אני מתגברת על עצמי, הוא נואם לי איזה
נאום קטן, ואני מגמגמת... ומתישהו מתחילה לדבר.
ודיברתי, והוא דיבר, ודיברנו, ולאט לאט הוא התחיל להתרכך, כל
הקור שלו... והוא אמר שהוא אהב, שיתגעגע למה שהיה ביננו, להכל,
לא רק לסקס, למסג'ים, לשיחות... ואני אמרתי שאני גם אתגעגע,
ופתאום השיחה הופכת ידידותית, יודעים שנגמר (לפחות לבינתיים)
וצריך להמשיך הלאה, ושיש ביננו יותר מידי כדי לתת לזה ללכת
לעזאזל. והוא אמר שיכול להיות שעוד נחזור יום אחד... אבל אני
לא נתלית בתקוות שווא, ואני לא מתכוונת לחכות לו. שנינו יודעים
כמה טוב היה לנו יחד, ושנינו מקווים שאפשר חלק מזה ליישם בתוך
הידידות המחודשת שלנו. זה יקח זמן, זה יכאב, המשיכה שלנו לא
כוותה, ודי בכוח עצרנו את עצמנו מלעשות משהו... (אפילו נשיקה
על הפה לא, על אף שעמד לו בטירוף, ואני הייתי מוכנה לעלות עליו
תוך שניות) כי ככה זה, נגמר, אז נגמר, לא משארים קצוות פרומים,
לא משארים מקומות לספק. ואמרתי לו שאני אוהבת. במילים האלה.
ולא האמנתי שאני אומרת את זה, אבל היה לי חשוב, והוא ידע את
זה.
יצאתי משם בחיוך. סגרתי אחרי את הדלת, סגרתי אחרי אותו, את
המדים שלו, את הריח ההתכרבלותי שלו, את הכמיהה הגדולה אליו,
פתחתי את הגעגוע, את הכאב, את הדרך הבייתה, הירידה הגדולה.
כמובן שכשהתנדפתי מהבית בבוקר, השארתי מאחורי את כל הארגזים
ופתק שאומר "אחזור בצהרים" בלי כל הסבר למה לא עולים לגולן,
למה לא מעבירים את הכל... אבל כנראה שנעשה את כל המסלול הזה
מחר, ונגיע למכינה בלי שיהיה לי חדר מסודר (שזה דיי רע) אבל
הוא היה חשוב יותר! ואני שמחה שנסעתי. להתנחל בגולן אני יכולה
גם מחר, להפרד ממנו עם חיוך? כנראה שרק היום.
הדמעות בטח יחזרו בהמשך היום, סה"כ מאד כואב לי, אבל אני מלאה
תיקווה. דף חדש. בינתיים. ואולי כל זה לטובה... ואולי אם נחזור
נדע שיש שם אהבה ולא נפחד ממנה, ואולי אם לא נחזור נגלה
שהידידות ביננו זה מה שבעצם חשוב, זה מה שעושה לנו טוב. כי שיש
"לנו" ויש "ביננו" ויש אותו ויש אותי. "אנחנו". ועכשיו זה
ידידים... וצריך ללמוד את זה מחדש. אבל נחייה, ונחייה בטוב.
"באושר ובעוני"...
תגובות:
נושא: תגידי.... אפשר...
מאת: m w
תאריך: 2/9/01 20:12
לצטט כמה ביטויים שלך???
או שכל הזכויות שמורות?
פשוט ... הם כל כך טובבבייייםםםםםםם
לעזאזל השביעי!
נושא: בטח שאפשר.
מאת: Mיקי
תאריך: 7/9/01 20:07
רק אל תקח עליהם בעלות... (-;
משמע `מפי Mיקי`...
אני שמחה למראה הנלהבות שלך, אשתדל לספר דברים שמחים,
אבל מה לעשות אלו הם חיי...
אגב, מה ברצונך לצטט?
היומנאית שלך
Mיקי
נושא: אוף כל כך ארוך...
מאת: mr A.
תאריך: 2/9/01 21:33
הכתב קטן והעיניים שלי כבר כואבות.
אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא באמצע.
אז.. את עולה לגולן, מתחילה חיים חדשים
משנה אווירה, מה שבטוח, משעמם כבר לא יהיה לך.
לפחות לא כמו עכשיו.
התעסוקה החדשה תגרום לשינוי במצבך, אולי לטובה...
יותר רע מזה מה יכול להיות?
טוב לסגור קצוות, ואין זמן טוב יותר מאשר רגע לפני השינוי
הגדול,
עכשיו מה שנשאר זה להתחיל בדרך חדשה במקום חדש עם אנשים
חדשים.
נושא: מיקי, אני חושב...
מאת: Lucia
תאריך: 2/9/01 21:34
שחבל שאת לא חברה טובה שלי
כי היינו מסתדרים, ממש מסתדרים.
כאב לי לקרוא את הפרק הזה.. אני לא כל כך יודע מה להגיד..
וזה מעצבן אותי כי אני ממש רוצה לגיד משו, לעודד, לתת מילה
טובה.. אבל שומדבר לא יוצא
מיקי את כותבת מדהים, את.., את מדהימה
נדב.
נושא: היי, את.
מאת: A-19
תאריך: 3/9/01 20:43
אין מילים לתאר. שלחתי לך מייל.
נושא: מה שמקסים אצלך זה...
מאת: tomoshe
תאריך: 4/9/01 4:19
הטוטאליות שלך.
באהבה, בכתיבה, במעשים וברגשות.
הייתי אומר לך שיום אחד תעשי מישהו/י מאושר/ת מאוד אבל זה לא
נכון - את תעשי הרבה אנשים מאושרים והרבה אומללים.
שוברת לבבות קטנה שלי - שיהיה לך רק טוב,
תומאס.
נושא: זה היה ממש סיפור, פצצות!!
מאת: אביוש
תאריך: 5/9/01 16:42
קודם כל בהצלחה
מקווה שתחזרו אני מאמינה שגם את מקווה
אבל, אל תפתחי יותר מדי תקוות!
ובקיצור: כל הגברים אותו דבר....
בהצלחה אבי`ה
נושא: מיקוש...
מאת: psycho girl
תאריך: 5/9/01 22:36
אין,
את חייבת לעשות משהו אם הכתיבה שלך,
היא כל כך חודרנית, אישית, נותנת לך את האשלייה, את הזדהות...
נראה לי אם היינו מכירות היינו מסתדרות מצוין.
יש לנו המון במשותף.
פשוט יותר מדי...
בהצלחה...
נושא: מיקי את פשוט מדהימה
מאת: liv
תאריך: 6/9/01 22:44
אני מאחלת לך המון המון בהצלחה במכינה... תהני לך שם עד כמה
שאת יכולה....
את בחורה מדהימה עם כשרון כתיבה מדהים
לא רק כשרון כתיבה בלבד... את בכלל כשרונית
אני אוהבת אותך על מלא }{
לבנת
נושא: ממצב?
מאת: psycho girl
תאריך: 14/9/01 0:44
אני ממש התבאסתי שהפסקת לכתוב ולעדכן אותנו...
כנראה אין לך אפשרות
לאן נעלמת?
שולחת לך חיבוק
נושא: אחחח מיקי.
מאת: חוחית
תאריך: 14/9/01 23:16
את שוב עושה לי את זה. גורמת לכל הדמעות לצוף ממקומות ששכחנו
כבר שאיפסנו אותם!
תשמרי על עצמך שם!
שומעת?!
נשיקות.
יומן: יום ראשון, 16 בספטמבר 2001.
אם מותר לקרוא לזה "לחזור".
וואו, אז חזרתי אחרי שבועיים במכינה. מאיפה להתחיל בכלל? איך
להסביר? איך לתאר את כל מה שקורה לי שם? אוףף אולי להתחיל מזה
שהאינטרנט עוד לא חובר ואני משתגעת מגעגועים לכל החברים שלי,
שכיוון שאין לי פלא-פון בניגוד לכל חברי מהמכינה, אני לא ממש
מתקשרת עם העולם החיצוני... ולכן הם גם לא קיבלו את הכתובת שלי
למשלוח מכתבים וחבילות... כך שהיה לי מאד קשה בלי החברים שלי,
ובין ים של אנשים זרים, אנשים זרים שיהפכו במהרה והופכים מיום
ליום להיות המשפחה שלי. בלי צחוק. משפחה.
הגעתי לשם, המקום הכי חור שאני יכולה לדון בו, חור-חור אבל
יפיפה... יש לנו מגדל מים 20 מטר מעל האדמה שכשעומדים עליו
ביום רואים את כל הגולן פרוס לפנייך וכשעומדים עליו בלילה
רואים את כל הכוכבים שבפלנטות השמיים הנראות לעין בלתי
מזויינת, כולל שביל החלב (!) והירח שם כל כך יפה, כבר ראיתי
אותו מחליף צבעים מכתום עז עגול ומושלם לחצי סהר לבנבן
וחיוור... והכוכבים הנופלים, אני לא זוכרת מתי ביקשתי כל כך
הרבה משאלות... לילות שלמים אני מבלה על המגדל הזה, בוכה;
צוחקת; מפטפטת; מברברת; מקשיבה; שותקת; נרדמת; מתחבקת בקפור
וכל מה שרק אפשר...
יש לנו אנשים כל כך שונים בקבוצה, כל אחד מגיע ממקום אחר (שליש
מכינה הם איזור ירושליים) וכל אחד רואה את העולם בעיניים
שונות, מזווית הראייה שלו, מהחינוך שהוא קיבל, מהלימודים שלמד,
מהספרים שקרא, ובכל זאת החיבור הזה של 53 אנשים הוא מדהים.
יכולים לשבת לילה שלם ולדון בד'קארט בראסל, או ביהדות ובהלכות
הדת, או באיסלאם ועלייתו, או בסרט כמו "מועדון קרב" שהוביל
אותנו ללילה לבן בנושא האני... ומחלות נפש למיניהן... ואפילו
שכל הדם הגעיל אותי, והמכות והכל ביחד... נשארתי עד הסוף רק
בשביל הדיון שהיה אח"כ... אין לי מילים לתאר את זה את האושר
שמצאתי שם, את השלימות שזה נותן לי, את השאלות שהמקום הזה מקים
בי, את העניין, את התקשורת, ההקשבה, התכנים. הכל כל-כך, כל-כך
יפה.
השותפה שלי לחדר איחרה בכמה ימים למכינה, ואני הייתי אומללה
נורא שנתקעתי בחדר לבד... וכמעט שעברה לגור איתי מישהי אחרת
שהתידדנו, ואז בדיוק היא הגיעה... וככה נכנסה לחיי השותפה
הראשונה שלי. אנחנו חיות בביתנים של 4 בנות, כל ביתן מחולק
לשני חדרים, חדר פרטי (אני והשותפה שלי קיבלנו אותו) וסלון/
מטבח/ חדר בו גרות 2 הבנות השניות, ושירותים ומקלחת פצפונת...
אני כמובן העברתי לשם את כל הבית שלי (כזכור לכם האריזה
האינסופית שלי...) אז אני מרגישה שם מאד נוח ומאד ביתית. אנחנו
מתקלחות במי עדן (אני רצינית לגמרי!!!!) מצחצחות שיניים
ומורידות את המים באסלה עם מים מלאי מינרליים... וזה כל כך
מצחיק... אני לא יודעת לאן הנייר טואלט נעלם אצלנו בחדר, אבל
הוא פשוט פורש לו כנפיים וכל יום נגמר גליל... שזה תמוהה מאד
בעיני... אבל חוץ מזה החיים בבית שלנו מאד מבדרים... ונוחים.
מה שכן, חסרה לי הפרטיות שלי, כל כך כל כך, אחרי שמונה עשרה
וחצי שנה של חדר לבד ובית מלא "בונקרים" ששוממים מאדם, הסתגרות
פנימית עצמית ויציאה החוצה הרחק הרחק ממה שהוגדר כבית, פתאום
החיים שלי מקבלים צורה, הקמפוס, המליאה, חדר ההקרנות הסיפריה
והזולא האוכל והמטבחונצ'יק נמצאים הכל במרחק הליכה, כולל
החברים שלי, כולל המורים שלי כולל כולם... ואני חיה חיים
צפופים צפופים, קטנים קטנים ומלאים בכל כך הרבה רעש, ומהומה,
שלפעמים אני פשוט חייבת את המרחב שלי, את השקט שלי, ואז אני
עולה על המגדל או יוצאת לטיול בין הרגבים של הגולן או סתם
יורדת לממטרות שבדשא להתרטב קצת, או לכתוב... ואז אני נרגעת...
חושבת על החברים שלי שהם כל כך רחוקים, וכמה שכל העולם שלי
מטשטש לי להפתעתי, ומצד אחד כמה שזה נעים ומצד שני כמה שזה
כואב.
לבית לא התגעגעתי בכלל, לא עיניינה אותי אמא שלי; אבא שלי
ממילא היה בחו"ל וגם הספקנו לריב כמו לא יודעת מה ביום שעזבתי
לגולן, כך שלא ממש היה למה להתגעגע... היום כשהגעתי לפה הגעתי
לחדר ריק, לבן עם ארונות ריקים ומגירות שוממות, וטלוויזיה אחת
שנשארה שם. ורציתי פשוט לתפוס את הרגליים ולברוח מפה, רחוק
רחוק רחוק, לתל אביב לחיק האנשים שממילא מתגעגעים אלי, שהשאירו
לי סימנים של חולשה על המיילים, על האי סי קיו על מעטפות השנה
טובה ששלחו לי... ואני רציתי אותם, לחבק אותם לגעת בהם, להרגיש
את כל מה שהיה לי מוכר עד עכשיו, ופתאום המכינה הייתה רחוקה,
וכל מה שעברתי היה כל כך גדול... ואני כל כך קטנה והחיים שלי
כל כך פשוטים... אבל הייתה לי פה ידידה שהגיעה מהמכינה ולא
יכלה להגיע בזמן הביתה ונשארת לישון כאן, כדי להזכיר לי שהחיים
האלו הם סוג של אשלייה עכשיו. משהו נעלם ולוט בערפל, לפחות עד
שהמכינה תהפוך למשהו קיומי וממשי שיהווה את השיגרה של חיי, עד
שיחברו לנו את האינטרנט, עד ש עד ש עד ש... איפה אני? מי אני?
היכן אני נמצאת? מה הבית שלי? מי החברים שלי? איפה אני חיה,
בעולם מלא בניינים מתפוצצים שעומד על סף מלחמת עולם קיומית
בגלל מטוסים מתרסקים מהשמיים, כל הנושא הזה (הנושא החודשי שלנו
במכינה לחודש ספטמבר הוגדר כ"האני והזהות העצמית" משפיע עלי
יותר מתמיד ברגעים אלו) ואני נתלית בין שמיים וארץ בין אי
וודאות לאושר גדול, והעולם מסתובב... כמנהגו נוהג, שנה חדשה
בפתח. החיים שלי התחילו. רק שהכל יהיה טוב. יהיה טוב, אני
צריכה את השקט הזה. את האושר. את האמת.
תגובות:
נושא: מיקיייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!
מאת: -A-19
תאריך: 17/9/01 13:13
אני מקנא בך!
תבדקי את האי-מייל,
וגם היומן שלי שוב עלה
-אני-.
נושא: טוב "לראות" אותך שוב מיקי
מאת: -eitan-
תאריך: 18/9/01 11:08
אני שמח שכתבת שוב, חיכיתי לזה.
נושא: ברוכה השבה...
מאת: nir 16
תאריך: 18/9/01 19:47
חג שמח ושנה טובה מיקי...
מי יתן ותמצאי את מה שכולנו מחפשים
את עצמנו :)
נושא: מועדון קרב סרט מעולה.
מאת: tomoshe
תאריך: 19/9/01 4:05
וגם את בסדר...:)
}{
נושא: רק טוב
מאת: darkness4ever
תאריך: 19/9/01 15:57
אני בדרך כלל לא מאלה שמתעקשות על הברכות שנה טובה הקיטשיות...
אבל אם כבר התחילה לך שנה כל כך טוב, אני מאחלת לך שפשוט תמשיך
ככה. אושר הוא עיניין חמקמק. ש נ ה ט ו ב ה
נושא: ביפ רשת מתסכלת
מאת: Mיקי
תאריך: 20/9/01 3:22
יש עידכון משעה 03:18 לפנות בוקר של הלילה בין ה19 ל20 לחודש
שנכנס פה כהמשך של מה שכתבתי,
אם אתם רוצים תקראו,
שנה טובה לכולם, ותודה על זה שאתם אתם.
היומנאית שלכם ששונאת את המערכות של ביפ
Mיקי
פנים אחרות לשיממון האין סופי
היה לי יום מוזר.
חצי שמח חצי מעצבן. לא יודעת בכלל, אני יושבת עכשיו בדירה לא
שלי, כשאני לא יודעת אם לצחוק או להעלב מכל מה שעבר עלי כאן.
"תל אביב התהפכה על גבה, היא הייתה לי סיפור אהבה, בסוף גיליתי
שהיא פרוצה..." אין לי מושג אם מישהו יביא את הסתיו, או את
השלכת, אבל אין ספק שהעיר הזאת ובעיקר אחרי הגולן, היא כבר לא
מה שהייתה פעם. בוגדנית מתמיד, מתמשכת ועדיין, אותה תל-אביב
המוכרת שכתבתי עליה כאן כל כך הרבה.... מה יש לי בכלל מלכתוב
על העיר הזאת כל כך הרבה, אפשר לחשוב שהיא מרכז חיי או
משהו...
אם להיות מדוייקים העיר הזאת הייתה עבורי מאז ומעולם 2 דברים
עיקריים, עיר זיונים ועיר מקלט, ושני האלמנטים מתחברים טוב מאד
ביחד, בתקופת "יציאת הארון" שלי (על משקל יציאת מצריים), כשרק
ברחתי כל הזמן לפה, ואח"כ בתקופת היצירה, שיחד איתה הגיע הכל
כבר ביחד, ואח"כ המוסיקה והכל מתערבב לי בראש כמו שלוק מהמשקה
שחטפתי עכשיו שעשה לי חם בגרון ובבטן ומתפשט לי בכל הגוף עד
כדי תהייה...
מה אני עושה בעיר המזורגגת הזאת? ולמה לעזאזל אני חוזרת לכאן
כמו טאטלה בכל פעם שיש לי הזדמנות???
הרי הייתי בדרכי היום הבייתה, כשנעצרתי בהרצליה בלי שתיכננתי,
בלי שבכלל רציתי, ועשיתי מעשה ששינה מבחינתי את כל מה שחשבתי
שצפוי לקרות לי בזמן החופשי והקרוב שלי בחצי השנה הקרובה. ומשם
מה? אמצע הלילה, לחזור לפה, כאילו שזה בסיס שלי או משהו.
והפסדתי היום ארוחה משפחתית, כזאת שבאמת רציתי ללכת אליה, אחרי
שבערב ראש השנה אני הבנתי סופית שמשפחה אני יכולה לחפש, לגבי
הלמצוא, לעומקו של עניין לא נראה לי. הם לא יקבלו את מה שהם
מחפשים, ואני לא רוצה להידמות למי שהם מצפים שאהיה, מה שכן, יש
את המשפחה של אבא שלי, שמיום ליום הופכת לאופציה הרבה יותר
שפויה בעיני, לגיחות המשפחה שאני מחפשת.
אז מה עשיתי פה יומיים? מה? מה? מה? מה? פגשתי אנשים, שתיתי,
צחקתי, רקדתי, שיחקתי, הזדיינתי, נסעתי, שמעתי, דיברתי, ובכל
זאת אני לא מרגישה שלמה, כאילו משהו חסר לי...
ואני תמיד חשבתי שתל-אביב היא העיר שתיתן לי הכל (yea
right)... הסתיו אולי הגיע, ואוקטובר אוטוטו נכנס, ועלים כבר
מסתחררים ברחובות אבל ממילא כל הזמן יש געגוע, בעיקר כאן,
בעיקר בלב שלי, ואני לא יכולה לסמן בדיוק על מה, ולמה, כי אני
בעצמי לא מבינה.
היה לי רע בבית, לא רק שלא זיהיתי את החדר שלי בבוקר
כשהתעוררתי שם, אלא גם שממש סבלתי להיות שם, כאילו לא הייתי שם
אי פעם, לא נשאר זכר לנוכחותי, קיר לבן וחלק, נקי אפילו
ממסמרים חיכה לי, יחד עם ארונות ריקים ומאיימים, והכל היה שונה
כל כך, מה הפלא שברחתי, אבל מה לעשות שהבריחה לא הצליחה.
כשאתה בתוך זה אתה כל הזמן שמח, עד שמשהו נופל לך על הראש ואתה
מתפכח... אבל אני שיכורה מהמראות מהריחות מהאנשים, שכבר לא
עושים לי את מה שעשו פעם, אבל עדיין מעוררים בי כל כך הרבה
אמוציות. כל כך רבה רגש, ומשהו בי מתפוצץ מבפנים, ואני רוצה
לצרוח, ואני רוצה לצעוק, ולהתפשט ולהזדיין בטירוף עד שאני אשכח
מי אני ומאיפה באתי ולאן אני הולכת כי נמאס לי לחשוב ונמאס לי
לדון בכל הפילוסופיות הקיומיות של עצמי, ולהיות מיוחדת, ואחרת
ושונה "כמו שרק מיקי יכולה" שיתפגר העולם אני רוצה אלכוהול אני
רוצה לשתות ונמאס לי!!! נמאס לי אני מרגישה את הדמעות עכשיו
עמוק בתוך הגרון שלי אבל מסרבת לתת להם לצאת, תל אביב עיר
מנוכרת מידי כדי שאני אתן לעצמי לצאת לתוכה לתת מתוך עצמי משהו
נקי ואמיתי באמת טהור כמו שאני כל כך רוצה לתת ויוצא לי רק
בתאטרון.
אתמול שיחקתי אחרי שכל כך הרבה זמן לא, והרגשתי את זה בנימים
שלי, בגוף שלי, בראש שלי, בלב שלי, ונזכרתי מה זאת אהבה. אהבה
תמה, לא סקס לא דמעות לא בכי לא צחוק ולא מחשבות. אהבה, אהבה
טהורה זכה שממלאת את כולי. אז מה הפלא שיש געגוע.
תגובות:
נושא: יש לי תחביב כזה,
מאת: shomu shamaym
תאריך: 21/9/01 1:14
למצוא אנשים שאנשים אחרים נורא אוהבים ולהסביר בדיוק למה אני
לא מבינה מה כ`כ מתלהבים מהם (אני עושה את אותו הדבר על להקות
ועל בנים, ד`א :) בכ`א, אני חייבת לציין, שפשוט אצלך לא הצלחתי
למצוא כזה דבר! מדי פעם יוצא לי להתקל ביומן שלך, ואת נשמעת
בדיוק כמו... כמו שאולי הייתי רוצה להיות, אבל בכל מקרה אדם
כנה ואמיתי ועוד שלל דברים שבטח כבר שמעת והרבה. ואני מאחלת לך
שלא תשמעי את זה יותר מדי כדי שזה לא יעלה לך לראש, ובכל מקרה
- שלא תאבדי את זה.
שנה טובה!
נושא: כמה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך
מאת: ...
תאריך: 23/9/01 21:12
כמו למה אתה חוזרת למקום שלא נראה שעושה לך טוב, אולי הוא עשה
כך בעבר אבל כרגע זה נשמע שזה רק גורם לך סבל,
ואת חוזרת רק מתוך תקוה שהוא יעשה לך טוב בשנית, אבל אולי הוא
לא , ואולי זה ביחד אם `ההתהוללות` וההשתכרות שלך זה חלק
מתבנית שיצרת לעצמך שגורמת לך להרס עצמי?
נושא: כל פעם מחדש
מאת: liv
תאריך: 25/9/01 21:53
את מדהימה אותי כל פעם בכתיבה שלך.
שיהיה לך רק טוב
שנה טובה !!!
נושא: הבטחתי,
מאת: חוחית
תאריך: 27/9/01 14:46
קיימתי, סיימתי. את בנאדם מדהים! נשיקות.
יומן: יום ראשון, 30 בספטמבר 2001.
שלא יגמר לעולם...
ושוב אני בתל אביב, בקופי-נט החביב עלי, מקבלת את קיצבת הזמן
החינמית שלי... ומאושרת עד הגג...
כבר הייתי בדרך חזרה צפונה כשגיליתי ששכחתי את הארנק שלי בחנות
"בגדים" בדיזנגוף סנטר... והייתי חייבת לחזור לפה, כשיצאתי כבר
עמד מולי הקופי-נט הזה, ופשוט לא התגברתי על הפיתוי... כל כך
הרבה עבר בשלושת הימים הללו שאני בתל אביב, שאני פשוט צריכה
לשפוך הכל החוצה.
הייתי פה במסע ביקור חברים, (אני ברגילה של 8 ימים) כיוון שאין
לי מיטה או איפה ממש לישון בבית מתבקש מסע שכזה, כדי שבכל זאת
יהיה לי איפה לישון, ויהיה לי טוב ונעים. ואכן חברי מנעימים לי
את זמני, אם זה במשחקי טריוויה מחדדי מח (וירידות) ואם זה
במשחקי קופסא או שעות של שיחות ובכי... מזכך כזה, ממלא כזה,
שנותן כח ללכת עם המצברים לכל פינה חשוכה ולהתמודד איתה,
בכוחות מחודשים.
כמה התגעגעתי אליו בחודש האחרון, לאקס שלי, כמה חשבתי עליו, גם
כשהייתי בשיא הבלאגן במכינה, גם כשהייתי בשיא השקט באמצע הטבע,
ביום או בלילה, נחת אל תוך מחשבתי, והגעגועים הציפו אותי, שאבו
אותי אל שתיקות קטנות של הלקאה עצמית, אל תיקווה שעוד יכול
להיות אחרת.
שבוע שעבר כשחזרתי הבייתה הרמתי אליו לראשונה טלפון אחרי שיותר
משבועיים וחצי לא דיברנו, הייתה שיחה ידידותית וטובה, ואני
שמחתי, לפחות את זה יש לי...
אבל אני נעלמתי לי חזרה אל המכינה בלי להספיק לומר לו שלום, רק
הודעה קטנה באי סי, שאני חושבת ששינתה את הכל. כשחזרתי מתל
אביב חשבתי לי על כל מי ש'הייתי' איתו עד היום, והבנתי סופית
שאני אוהבת אותו, ושאני מתגעגעת אליו אל הגוף שלו אל המגע שלו
אל השיחות שלנו וכל מה שהיה לנו, ושאני רוצה לחזור, כל כך רוצה
לחזור... שכל האחרים שהיו לי הם פשוט לא אותו הדבר... ושאני
רוצה אותו.
כמובן שלא יכולתי לומר לו את זה, או להסביר לו את הרגשות שלי,
הרי נפרדנו ואנחנו ידידים, אי אפשר, פשוט אי אפשר, אז השארתי
לו הודעת אגב כזאת, שבעיקר אומרת שלום, אבל גם מציינת שחשבתי
עליו... ואני חושבת שההודעה הזאת שינתה את הכל.
אולי זה חוסר היכולת שלו להגיע אלי, ששיגע אותו, אין לי טלפון,
אין לי פלא-פון ואני לא זמינה על האינטרנט, והוא פשוט לא יכל
לומר לי כלום... אז הוא התבשל לו בתוך המיץ של עצמו מול ההודעה
שלי, עד שהוא פלט הודעת יאוש כזאת של "אני מתגעגע אלייך, אוף
למה אין לך פלא-פון אי אפשר למצוא אותך, רציתי לדבר איתך,
תתקשרי". ואני התקשרתי...
והוא היה שיכור מעייפות ודיבר הרבה, על רגשות, על געגוע, על
מין ותשוקה ושוב על געגוע... ועוד ועוד ועוד, לי היה ברור שהוא
לא מבין מה הוא אומר ושהוא גם לא יזכור למחרת חצי ממה שהוא
בירבר שם, אבל היה לי כל כך טוב לשמוע אותו, את האנחות הקטנות
שלו בטלפון, את המילים השוצפות והקוצפות שלו מציפות אותי, את
המילה הזאת אהבה עוד פעם ועוד פעם... ולא ידעתי מה לעשות.
רציתי לראות אותו, כל כך רציתי, אבל ידעתי שיש הבדל בין "נכנס
יין יצא סוד בורסיית השינה" לבין החיים המפוכחים והיומיומיים.
ולא היה לי כוח להתחבט בזה. נסעתי לתל-אביב.
כמובן שהוא כל הזמן ישב לי בקצה של הראש, אבל אני בכלל לא
תיכננתי להגיע אליו, הייתי עם חברים, הייתי ברדיו, הייתי
והייתי והייתי, עד שאחד החברים שלי אמר לי, תתקשרי אליו!
מפגרת! את אוהבת אותו לכי אליו! ואני מגמגמת שמחר הוא נוסע,
ושהוא לא יסכים ולא כלום... אבל טעיתי, שליח שנשלח לברר דרך
האי סי אם הוא רוצה לראות אותי, השיב בחיוב ובבקשה לצילצול
מיידי, ואני צלצלתי... אחרי היסטריה קלה של "אין לי בגדים, איך
אני נראית, hoo my gooooood וכ"ו" עליתי על האוטו אליו... עולה
במדרגות, דופקת בדלת, הלב שלי מאיץ, משננת את כל הוראות המשחק
שקיבלתי בדרך על שלום מבוייש ונושאי שיחה אפשריים... והוא פותח
את הדלת, דבוק לשפופרת עם ידידה שניסתה להרגיע אותו... ומחבק
אותי...
באותו רגע ממש עמדתי למות... הוא רזה! הוא נראה אחרת לגמרי,
אבל כל כך יותר טוב. והוא מתבונן בי במבט שלו... זה שאוהב
אותי, זה שהתגעגעתי אליו כל כך...
הוביל אותי לחדר שלו, למיטה, דיברנו, תוהה פשר מבטיי הביישנים
ולמה אני לא מסתכלת לו בעיניים (אוך לעזאזל עם העצות הללו,
ביישנות זה כל כך לא אני ;-) מנסה לומר שקשה לי, ושממזמן לא
התראנו, ומוזר לי קצת... מתחבקים, מדברים קצת... והוא מבקש
שאכבה את האור, הלב שלי מאיץ לגבול הפיצוץ... ממשיכים לדבר
בחושך, הידיים שלו מלטפות אותי... ואני כבר לא ממש יכולה
לנשום, מדברים בלחש, כמעט ללא קול... והשפתיים שלו קרובות אלי,
לידי נשיקה.
נשיקה. הוא מנשק אותי! הוא באמת מנשק אותי! כמה התגעגעתי למגע
העדין של השפתיים האלו, כמה שרציתי אותו... ואני מגמגמת קצת...
והוא שואל מה אנחנו עושים, ואני לוחשת בלי קול לא יודעת, לא
יודעת... מה אנחנו עושים? גם אני לא יודעת... מבקשת שלא יפגע
בי, גם ככה כואב לי וקשה, והוא אמר שלא התכוון לפגוע, שאני
יודעת שהוא לא התכוון... והוא שוב מנשק, ואני נלחמת לא לטבוע
ולהסחף אליו, הוא הרי יכול כלכך לפגוע בי, ואני לא רוצה לשחק,
למצוא עצמי שוב במשחק המטומטם ההוא, אני אוהבת אותו, אני הרי
יודעת שאני אוהבת אותו...
ידיו מגששות על גופי, אבל אני מוחה, אני לא מוכנה שזה יהיה
סתם, ושוב עולה שאלת המחוייבות, מלחמה קטנה ונסתרת, והוא נוגע
לא נוגע, ואני נענת לא נענת, עד שהוא מודה ש"צריך כבר
להתבגר"... ו'נכנע'... ואני שוב שלו, והוא שוב איתי, והפעם בלי
אנשים מהצד, ואפילו שיש מרחק ויהיה קשה, אבל הוא כבר בתוך הגוף
שלי, ממלמל מילות אושר... ואני בערך ברקיע השביעי... כמה היה
לי טוב...
שוכחים מהנסיעה שלו מחר, שוכחים מהעולם, מכל החודש הזה שעבר
שלא היינו ביחד, ומתמכרים אחד אל השני, שכל כך התגעגענו.
ובבוקר נוסעים, תל-אביב, וכל אחד לדרכו. ואני שלו, ואני שלו
ואני שלו, וזה גואה בי ומציף אותי, והאושר קורן ממני לכל
כיוון.
וגם כשאני פוגשת את הראשון שלי שצץ משום מקום, והציע לאני
"אעלה אליו" אני משיבה בקוקטיות שאני תפוסה, ושיש לי מישהו
אחר... ושאני אוהבת, ויודעת שאני באמת אוהבת... אני לא מתכוונת
להרוס את זה, לא עוד פעם. לא בגלל אחרים. זה הצ'אנס השני שלנו,
וגם ככה בגלל המרחק זה יהיה קשה. אבל אני מאושרת. מאד.
וככה היום שלי נמשך, עם עוד כמה ידידים, ועוד כמה מחשבות, עד
שהגיע הזמן לחזור הבייתה. רק שהסתבר לי ששכחתי את הארנק פה,
ירדתי באמצע איילון ותפסתי טרמפ לאבן גבירול, ומשם ברגל עד
לכאן. להוציא הכל, אל המחשב, אל העולם.
עוד שלושה ימים אני חוזרת למכינה, טוב לי שם. אני אוהבת את
האנשים, אני אוהבת את האווירה, אומרים שאחרי החגים יתדלל המספר
(העצום) של האנשים, ונהיה פחות... אני יודעת שאני אחזור לשם.
מצידי כבר עכשיו אני קוראת לקיבוץ בית, ולמכינה המקום שלי...
ואני מרגישה שייכת. גם כשקשה. והשבוע היה לי מאד קשה. אבל הכל
מתגמד לי עכשיו בתוך המחשבות, והחיוך מציף אותי רק למחשבה על
הפיסות הירקות של הדשא, על הרמה המדהימה שלנו שנשקפת... ועל
כמה שטוב לי. מה"בית" אני מתחמקת... לא נמצאת שם יותר משעתיים.
וזה קצת מכאיב לאבא, אבל מה הוא מצפה כשאין לי מיטה? כרגע שום
דבר לא יכול להרוס לי... מלאת אנרגיה, מלאת אהבה ורוך, וטוב
לי. ורק שיר אחד מוזר מתנגן לי בראש... ומי באמת יתן שלא
יגמר.
תגובות:
נושא: מיקי, הו מיקי...
מאת: -A-19
תאריך: 30/9/01 17:17
אני ממש שמח שטוב לך עכשיו. באמת, זה ממש כיף לשמוע שיש עוד
אנשים שטוב להם, למרות כל הרע.. יש תקווה.. אולי אפילו גם
לי...
בכל מקרה... יש לך מייל.
-אני-.
נושא: לא הבנתי משהו.
מאת: Mr. A.
תאריך: 30/9/01 18:16
למה התכוון כשאמר שצריך כבר להתבגר?
ואם זה אומר שאת מוכנה להשתנות ולהתחייב ,ולא כמו בעבר להיות
עם אחרים גם כשאין להם משמעות.
כי לא משנה כמה יגידו שזה לא מפריע, בסופו של דבר זה כן.
טוב לך איתו, תשמרי על זה.ושיהיה רק בהצלחה (לטווח ארוך :-) )
נושא: מחוייבות
מאת: Mיקי
תאריך: 30/9/01 20:14
זו לא רק אני שהיה לה קושי להתחייב, בסיבוב הראשון... ההפך,
אני זו היא שבאיזשהו שלב הציעה בכל דרך אפשרית שפשוט נתחייב
וכך יגמר כל ה`מהצדים`, כי כשאני מתחייבת אני מתחייבת וזהו!
אבל הוא לא היה מוכן לבקש ממני להתחייב אליו, ולא היה מוכן
להתחייב כלפי (מסיבות שלא נפרט, אבל לא קשורות בכלל ספציפית
אליי, אלא בכלל) ואי לכך
כשהוא אמר שצריך להתבגר, הוא התכוון אל עצמו ואל הטיעונים שלו
של `אני לא יכול להתחייב אלייך`...
אני התנתי את זה שנחזור בזה שהוא יגיד לי בפה מלא (ולא רק
ירמוז כהרגלו) שהוא רוצה אותי, והוא רוצה שאהיה רק איתו...
והוא אמר את זה, ולא בגלל שאני ציפיתי לשמוע את זה, אלא בגלל
שהתכוון לכך. משמע שיש ביננו מחוייבות, גם אם היא ידעה רק לנו.
זו מחוייבות.
וכמובן שאני אהיה רק איתו, היום למשל דחיתי את הראשון שלי, אם
קראת... וזו דוגמא מצויינת למחוייבות שלי, כי תסכים איתי כל בת
שיש לה עיניים שהראשון שלי הוא שווה. ובכל זאת, אני שומרת
אמונים. כי אני אוהבת. וזה מה שיפה בזה.
שהאמונים הם בגלל האהבה, ולא בגלל המחויבות.
אוף יצא ארוך, אבל מקווה שמבהיר.
Mיקי
נושא: (-:
מאת: tomoshe
תאריך: 1/10/01 3:36
האוטו שלנו גדול וירוק
האוטו שלנו נוסע רחוק
בערב נוסע אח"כ הוא שב
העיקר שמיקי מאושרת עכשיו
}{
יומן: יום שלישי, 2 באוקטובר 2001.
חיים של יונה וולך... וזה אפילו לא מצחיק.
אפילו 24 שעות של אושר לא יכולות להיות לי...
מהבוקר אני שומעת רק רדיוהד, כמה כיף שיש תחנות רדיו באינטרנט
שיכולות למלא לך שעות של עגמומיות בדיוק במוסיקה שאתה מחפש,
ואני חיפשתי רדיוהד להטביע את עצמי בו, ומצאתי...
לא הספקתי לחזור הבייתה וכבר כל הצרות שיכולות לנחות עלי קרו,
כאילו מישהו מלמעלה החליט שטוב לי מידי פתח את הרוכסן והשתין
ישר עלי, כדי להוכיח לי שעננים ורודים זה ממש לא בשבילי...
זה התחיל משיחת הטלפון עם האקס-נוכחי שלי... שהבהיר לי שהמצב
לא כזה פשוט, ועל אף שאני הייתי בטוחה כשהוא היה איתי שאנחנו
מתחייבים, ושאנחנו ביחד וזהו בלי אף אחד אחר מלבדנו, ורק בגלל
זה יכולתי להרשות לעצמי להגיד ולעשות את מה שהיה בלילה ההוא
ביננו, הסתבר לי כלא נכון... הוא חשב שאנחנו חוזרים אחורה, אל
הימים שלי היו אחרים מהצד ששכבתי איתם, הזדיינתי, ירדתי ועליתי
להם, ישנתי ודיברתי וביליתי והוא קינא... קינא עד אין קץ, עד
כדי פרידה. אבל עכשיו הוא חושב שהוא יעמוד בזה (מה לעזאזל
השתנה בחודש?!??!), אבל אני יודעת שלא, וגם אמרתי לו; "אחד
המשפטים שאמרת אז זה שאתה לא בנוי לקשר פתוח, ושזה עלה ברגשות
שלך ושלי לגלות את זה, אז למה אתה צריך להוכיח לעצמך את זה
שוב? זה לא בשבילך תאמין לי..." והוא הקשיב, וידע שאני
צודקת... מה גם שעכשיו המצב השתנה, אני לא מוכנה להתכחש,
להדחיק או להסתיר מעצמי שאני אוהבת אותו... לא מוכנה. זה לא
משהו פיזי, זה מעולם לא היה, והוא השתדל להדגיש את זה באוזניי,
אבל איך זה שזה נשמע לי כל כך פיזי עכשיו? אני יכולה למצוא לי
זיון ללילה מתי שרק ארצה, יש מספיק גברים ברחוב שרעבים לזה,
אבל אהבה לא מוצאים על הכביש... ואני אוהבת אותו... הוא ביקש
24 שעות לחשוב על זה... ואני בלב כבד נתתי לו. אבל הזהרתי
אותו, וזה לא היה איום, שאם הוא מחליט שלא, אז שהפעם יקח לי
הרבה יותר זמן להחלים, לחזור ולדבר איתו, ובטח שלהיות ידידה
שלו, כמו שהייתי... כי אני אוהבת אותו, וזה מה יש. 24 שעות...
סיוט אחד מתמשך, שרק הלך והחמיר מרגע לרגע... ידידים שלי שלא
התקשרתי אליהם או כתבתי להם בזמן האחרון החליטו להעלות אותי על
המוקד; אחרי ויכוחי אין קץ עם אבא שלי חזרה אלי המיטה שהוא
הבין שהוא חייב לדרוש מאמא שלי... רק המצב עצמו של: "אבא איך
אתה רוצה שאני אהיה פה אם אין לי איפה" היה מגוכח... והצעקות
שלו עלי ש"לא אני לקחתי לך את המיטה, תלכי אליה, מה את רוצה
ממני" היו עוד יותר מעצבנים... אבל בסוף הוא החזיר לי את
המיטה... לפחות היה לי על מה לבכות.
ואז אולי הדבר הכי כואב הכי פוגע הכי נורא הכי איום והכי רע
שקרה... הידיד הכי מוזר הכי מדהים הכי מטורף הכי ילד הכי אהוב
האדם השני בעולם שנכנס לי לורידים, אל מחזור הדם, אל תוך תוכי
אל הכי עמוק שיכולתי לתת מחליט (בפעם השלישית) לומר לי
ש"זהו"... מה זה זהו? אין לי בכלל כוח להסביר... ואם עד לפני
שבועיים לא הייתי בטוחה בכלל שהוא קיים, שהוא לא עוד איזה
המצאה אבסורדית שלי להתמודד עם הכאב, עם הילדות שלי, עם השחור
הזה שיושב לי אי שם באיזור הימני של הלב, שיש בכלל אדם כזה...
עכשיו כשאני כבר יודעת שהוא קיים, אחרי שנגעתי; שראיתי; שחשתי;
ששמעתי; ש... הוא הולך. מבוהל כתמיד, מוזר כתמיד, מרגיז ומעצבן
ברמות שלא יאומנו בכלל ומצפה ממני שאבין, אחרי 7 חודשים,
שאבין, שכמו שהוא נכנס לחיי ככה הוא הולך, בלי סיבה ממשית, בלי
הסבר... אני לא יודעת מה היה קורה אם היו קורעים לי איבר
מהגוף, או הורגים את אחד מהאחים שלי, אבל זה מה שאני מרגישה
עכשיו... והוא חלק ממני, חלק מהנשמה, מהמחשבה, מהלב, מהגוף...
הוא באופן האבסורדי ביותר חזק יותר לפעמים אפילו מהחבר הכי טוב
שלי... וכל זה ב7 חודשים. ילד קטן, חכם וטיפש, אמיץ ופחדן,
מדהים ואפסי, גיבור ולא כלום, נמצא ואיננו, קיים ועל סף
פרדוקס. מה אני אעשה שאין שום דרך להגדיר אותו? מה אני אעשה
שהקיום שלו מוטל בספק לא רק בעיני אלא בעיני מאות אנשים,
שמכולם הוא הצליח להוציא תגובות רגשיות כאלו ואחרות, אם זה
שינאה ואם זה אהבה ואם זה הערצה אין סופית או קינאה תהומית, אי
אפשר להשאר אדישים אליו... ודווקא לי הוא נתן לגעת, ודווקא לי
הוא נתן לחדור, וכמו שהוא לא יודע למה גם לי אין מושג... הוא
כבר עשה לי את זה כמה פעמים, נעלם וחזר, עם ה"זהו" המטופש שלו.
אבל עכשיו אפילו דיברנו בטלפון. מה זה "אפילו" אף אחד לא יבין
מה זה ל-ד-ב-ר איתו בטלפון, אף אחד לא יבין! ואני כל כך כעסתי
והוא היה כל כך הוא. הוא הוא הוא הוא! ואי אפשר ככה איתו, ואי
אי אי אפשר בלעדיו. משהו נקרע לי מהגוף משהו קרוע לי בנשמה.
ואין לזה סוף. כרגיל איתו נשאר פתוח. בידיעה שאני לא יכולה
בלעדיו, בהשארה שלי שהוא לא באמת יכול בלעדיי...
וככה עוברות להן 24 שעות, והאקס-נוכחי שלי מתקשר, ורוטן על למה
לא צלצלתי... ואני מנסה להסביר לו שיש צרות עם הילד, והוא
שיודע שאם מדובר בילד אז אין דבר בעולם באותו רגע שיכול להזיז
אותי מהמחשבה, ואומר לי מילות חיבה מתוקות, ומנסה להרגיע
אותי... ואני הולכת להתרחץ בוכה כל הדרך, בבית ריק ובודד,
והטלפון שוב מצלצל, והילד על הקו שותק לי. כאילו שלא יכל לעשות
את זה על מחשב. ואני אוהבת אותו, כל כך, הוא חלק ממני, והוא
באמת קיים...
שום דבר לא נגמר. מתקשרת אל האקס-נוכחי שלי... לשיחה ארוכה
מייאשת אך מלאת תיקווה. הוא לא רוצה שאתחייב אליו, ואני אומרת
את המילים שכתבתי כאן, שזו לא מחוייבות בגלל שאני "מחוייבת"
אלא מחוייבות ואז באה השתיקה, והוא משלים אותי במילים אחרות:
"בגלל שאת רוצה להיות איתי"... ולי מהדהדות בראש המילים
שכתבתי, בגלל האהבה... "אני רוצה אותך נקודה" חוזר שוב ושוב
במילים שלו, אבל הוא מפחד ממחוייבות ואני יודעת למה, ואני
יודעת הכל, אבל נמאס לי לדעת כל כך הרבה אני רוצה אותו
קיבינימט אני רוצה להיות שלו, אני רוצה שהוא יהיה שלי... ושוב
הפשרה המטומטמת הזאת, על אנחנו ביחד, אני האישה שלו, הוא הגבר
שלי... בלי הגדרות (שממילא לא צריך אותן) ובלי רגשי מחויבות
ממשיים.
הנה אני פוגעת בעצמי עוד פעם, הנה עוד מסלול מועד להתרסקות...
אבל איך אני יכולה אחרת? אם הוא רוצה להיות איתי ואני רוצה
להיות איתו, איך אני יכולה שלא להיות? בגלל מילים? בגלל
הגדרות? אני כבר לא יודעת כלום...
מתקשרת שוב לילד רגועה הרבה יותר... ובסוף יש חיוך ובסוף יש
איזה רגע של צחוק, והוא נעלם למטה אל הכלבה המתוקה שלו שכבר לא
יכולה להמתין, ולי כבר אין כוח יותר... לא להתקשר לגבר שלי, לא
לדבר עם ידידים על האינטרנט שאני יודעת שמחכים, שיעשו בי לינץ'
מחר, אני הולכת לישון במיטה שלי שחזרה אליי... לטבוע בתוך
השינה... לא לחשוב על כלום, לא לבכות.
ובבוקר קמה. קוראת את כל היומן מההתחלה עד הסוף... רדיוהד על
בוקר, חרא של הרגל אבל אצלי רק ככה הדיבור מתגלגל... ויודעת
שאחזור הלילה לתל אביב לרקוד... ומחר חוזרים אל הח'ברה מהמכינה
באיזה אירוע כזה... אל השיגרה. ומה אגיד? איך הייתה הרגילה?
נהדרת ונפלאה כמו שהיא הייתה, או כמו שהיא מסתיימת, ומה אגיד
לחברות שחזרתי אליו או שאני שוב איתו במבוי סתום... ולמה בכלל
לומר משהו. למה בכלל לדבר? למי אני חייבת, את העולם הזה אני לא
חייבת לאף אחד? זאת רק אני ושוב לבד לבד לבד לבד. ורע.
בחובות לא נורמליים בשפיות שהיא רק זמנית באהבה שהיא אינסופית
ומיותרת ברגשות שכבר נמאס לי להרגיש. רק את החיים האלה אני
רוצה. אני רוצה לחיות. אין לי חיים אחרים. יש רק מוות אחד,
והוא לא שלי. והוא לא שלי!
נגמרות לי המילים, מתחילות הדמעות... שנעשו לאחרונה מלוחות
יותר ולכן צורבות יותר בעינים, וככה אני לא יכולה לראות כלום
אז עדיף שנשלח.
תגובות:
נושא: Climbing Up The Walls
מאת: jeniv
תאריך: 2/10/01 17:47
אני מרגיש שהמזל שלי הולך להשתנות
נושא: מיקילה`... :)
מאת: -A-19
תאריך: 2/10/01 18:59
"בלי דמעות, בלי צער, רק חיוך. זה כל מה שאני רוצה. רק
חיוך..."
נושא: אוי מיקי...
מאת: חוחית
תאריך: 3/10/01 12:04
ישמע אולי חולני, אבל דמעות זה דבר טוב.
כי הדמעות עוזרות לנקות את ארובות העיניים ומסירות מעליהן את
המעטה המיותר הזה שגורם להכל להיראות וורוד. את המעטה שבעדו לא
ניתן לפעמים לראות את האמת כפי שהיא...
מאחלת לך שהכל יסתדר בסוף על הצד הטוב ביותר.
ואם הסוף הזה לא יכלול אותו, אני בטוחה שלאור מה שאת עוברת
עכשיו , את תהיי כל כך הרבה יותר חזקה ומפוכחת. שמהמקום שתהיי
בו אפשר יהיה רק לצמוח.
דווקא תקופות כאלה, ואלה אכן תקופות, גורמות אח`כ לדברים
הקטנים של החיים להיראות יפים יותר.
גורמות לנו להעריך אח`כ את השגרה והשקט הנפשי.
בכל מקרה, אשה-ילדה קטנה שלי,
שיהיה לך רק טוב! }{
נושא: איך אפשר שלא להגיב
מאת: Narko
תאריך: 3/10/01 14:31
אז ככה, זה אולי נשמע כל כך בנאלי לכתוב את זה , אבל אני כל כך
יודעת מה אתה עוברת. וזה לא רק בגלל שעבר ועוברים עליי אותם
הדברים אלא גם כי כמות הרגש שלי דומה לשלך, כך לפחות נדמה לי
אבל אני לא אתחיל להסביר ולפתח קלישאות כי זה לפעמים יוצא
מיותר..אני אעשה מה שבאמת עוזר לי לפעמים לחשוב טיפ טיפה קדימה
....גם אם הקדימה זה רק לשניה הבאה.. שירים
ואני מקדישה לך את השיר הזה מכל הלב, ומאחלת לך באמת שיהיה לך
טוב
כי לפי היומנים שלך את מתגלה כאדם מדהים..
שלך
אני
תפילת הדרך/ אביב גפן
ואחרי שאמרתי את מה שרציתי
נשאר עוד מקום מואר בליבי
מקום שאומר לא עכשיו, לא עכשיו
מקום שמזכיר לי לחיות
גם אם קשה להעביר עוד חיוך בעולם הזה
בלילות רדומים משמחה אני יושב וכותב
יש עוד אהבות שלא אהבתי
יש עוד נרות שלא הדלקתי
יש עוד שירים שלא שמעתי
יש עוד מקומות שלא ביקרתי
יש עוד הרים שעליהם לא טיפסתי
יש עוד דרכים בהן לא נסעתי
יש עוד צבעים שלא ראיתי
יש עוד דברים שלא ניסיתי
יש עוד זריחות שלא עלו
יש עוד שקיעות שלא ירדו
אני עוזב את העיר היום,חברים
לחפש איזו שמש מעל ראשי הקטן
אני אמצא את נחל האהבה
שכולם מדברים עלי
ויש שם גם חלום שמחכה שאני אתן לו יד
אני אלך לישון
אתם תבואו אחרי, בואו אחרי,
בואו אחרי
יש עוד אהבות שלא אהבנו
יש עוד נרות שלא הדלקנו
יש עוד שירים שלא שמענו
יש עוד מקומות שלא ביקרנו
יש עוד הרים שעליהם לא טיפסנו
יש עוד דרכים בהן לא נסענו
יש עוד צבעים שלא ראינו
יש עוד דברים שלא ניסינו
יש עוד זריחות שלא עלו
יש עוד שקיעות שלא ירדו
}{
נושא: שמעי
מאת: AAC
תאריך: 5/10/01 16:31
את כותבת מעולה
תמשיכי
יומן: יום שישי, 12 באוקטובר 2001.
"ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" דברים, כ"ד; 19.
עייפות פנימית הרבה יותר מידי גדולה... קיבלתי חמשו"ש אחרי כמה
ימים סוערים למדיי, שבעקבותיהם שוחררנו אני וכל חברי המכינה
הבייתה. ביום שלישי בערב נודע לנו שאחיה הקטן של אחת מהמדריכות
שלנו נעדר; נראה לאחרונה 21 שעות לפני כן ליד חוף דוגית בכנרת
ומאז נעלמו עקבותיו... ואנחנו כמובן על כל אנשינו יצאנו
למשלחות חיפושים.
הכל התחיל בעצם לילה לפני זה, בזמן שאנחנו רקדנו, שרנו וקיפצנו
לנו סביב למדורת הסכך שפינינו מהסוכה, עומרי (כן אקרא לו בשמו
האמיתי הפעם, כיוון שכל מי שקורא עיתון ושם לב קצת לפרטים יוכל
לעלות על זה לבד מן ההקשר) ושניים מחבריו נסעו להם לחגוג על
חופי הכנרת... יש הרבה דרכים לחגוג את שמחת תורה בעיקר אם אתה
בן-נוער... הדרך שלהם הייתה לנסות גראס. אי אפשר לומר שהם היו
ערימת אסקפיסטים, או שהם לא באו מבית טוב, או יצאו לתרבות רעה
או חינוך לקויי... ההפך הוא הנכון. ובכל זאת הסקרנות הזו ורוח
הנעורים וכל מה שמספרים על העלים הירוקים הללו של המריחואנה
הובילו אותם לקנות; לגלגל; (או להכניס לבאנג - אני לא יודעת
לדייק עד כדי כך, וזה גם לא ממש משנה) ולשאוף את החומר הזה
לתוכם...
שתי שאכטות הספיקו לעומרי כדי לאבד לגמרי את הצפון, תגובה
כימית, יש כאלה שיפלו בג'ויינט ה20 או בראש באנג ה100 או בשכטה
ה100,000,00, או בכלל לא, לעומרי הספיקו שתי שאכטות קטנטנות...
הוא רב עם חברים שלו באותו ערב, וכללית היו לו משקעים שעלו
באותו רגע והבן-אדם פשוט תפס ת'רגליים שלו השאיר הכל מאחור
וברח... החברים שלו רדפו אחריו עד לערימת שיחים גדולים אליהם
הוא נכנס, שם הם מעדו ואיבדו אותו... עומרי המשיך והם חזרו
אחורה. המשך הריצה המטורפת שלו לא ברור - הכל עדיין בחקירה -
אבל היא נגמרה במים, ב"מדרגת המוות" של הכנרת, שגבתה קורבן
נוסף... עומרי טבע.
וזה לא שהוא לא הכיר את השטח, או את המדרגה, הרי הוא היה
בחופים הללו מהיום שנולד, הוא גר כל חייו באיזור, שום דבר שם
לא היה חדש לו. ובכל זאת הוא היה מעורפל מספיק כדי להכנס בחושך
אל המים, למקום הכי מסוכן, והכי ברור שאסור, להתעלם מכל
השלטים... ולטבוע.אנחנו התחלנו את החיפושים שלנו בשיחים, מחוף
כינר ועד לשפך של הסמך סרקנו כל שעל, כל רגב, כל שיח, כל ביצה
ועץ, החל מ04:30 לפנות בוקר מעלות החמה ועד רדת הערב, ולא
מצאנו שום דבר. ב19:00 בערב יום רביעי נתבשרנו שהשפל סחף עמו
את הגופה חזרה אל דוגית, ושעומרי טבע. כל הספקולציות על זה
שהוא מתחבא, או מפחד, או לא זוכר מי הוא, או כל מה שההם בחפ"ק
המשטרתי שיערו נגוזו... מול גופה קרה ומלאת מים של ילד בן 17.
ביום חמישי נסענו להלוויה, לחבק את המדריכה שלנו, לחפש מילים
שינחמו, לשמוע את המילים המהדהדות של האמא שדיברה על הקבר
הפתוח "אלינו - אל הנוער", שהכתה על חטא שהגדירה אותו כיוהרה
על שהבדילה בין סמים קלים לסמים... וביקשה מאיתנו שלא נחטא
אנחנו כמותה, כי אותן שתי שאכטות קטנות, הזיקו עד כדי מוות...
והמילים הללו עבורי, יחד עם הדמעות שזלגו לי על ילד שלא הכרתי,
שצרבו לי את העיניים ואת הלב, גרמו לי להאמין יותר במה שידעתי
ממילא עד עכשיו, אני לא נוגעת בחרא הזה, וכמה שיגידו לי שלא,
הנה ההוכחה ניצבת מולי: גראס הורג. וזה עבורי פיקחון של פעם
אחת יותר מידי... ואם לאחרונה הקלתי קצת מן המיליטנטיות שלי
כנגד הגראס שבין הסובבים אותי, עתה אין עלי עוד להקל ראש,
ופשוט לא! לא לתת לזה לקרות שוב, לפחות לא לידי.
וחזרתי הבייתה, האוטובוס אסף אותנו מההלוויה וגילגל אותנו בשקט
את מורדות הגולן, חזרה איש איש להוריו, דיברתי קצת בטלפון, עוד
המומה מכל מה שקרה, ונפלתי שדודה על המיטה, אחרי עוד ויכוח
מיותר עם אבא, כסף...
הייתי אמורה לנסוע לת"א היום. אבל לא היה לי כוח, רציתי את
השקט שלי אחרי כל ההמולה של הימים האחרונים, ולא את ההתרוצצות
הבלתי נגמרת ברחבי הארץ. וממילא אבא נסע בלילה חזרה לעבודה שלו
בחו"ל, ואמא דאגה להעלם מהשטח "לכבוד בואי" כך שהיה לי זמן
לקרוא; לחשוב; ולדבר עם אנשים...
מחר בטח אסע לת"א, יותר מידי אנשים שאני צריכה לפגוש מחכים לי
ואסור לי לאכזב אותם, הערב אשאר פה עם החבר הכי טוב שלי שהגיע
מהגרעין שלו, לערב אינטימי של שקט, בלי הרבה מילים, אנחנו
יודעים לקרוא אחד את השני, ואני כל כך זקוקה לו כרגע, וטוב
שכך. עד אז שקט...
תגובות
נושא: אני איתך מיקי. אני איתך
מאת: -A-19
תאריך: 12/10/01 22:21
נושא: תיהיה חזקה
מאת: machuk
תאריך: 14/10/01 20:31
ואם את רוצה לדבר, תיכתבי כאן ואני יכתוב את האי סי קיו שלי
וידבר איתך!!!
יש לי שאלה קצת לא קשורה ואני מצטער מראש אבל מאיזה תנועה את
מדברת???
תיכתבי
נושא: פרטים הבהרות ומענים... (-:
מאת: Mיקי
תאריך: 26/10/01 10:47
אני שייכת לתנועת המכינות שהיא לא ממש תנועה,ישנם מכינות קדם
צבאיות שהן דתיות לעומתן קמה תנועת המכינות הקדם צבאיות
החילוניות למנהיגות חברתית ישנן 8 מכינות כאלה, חלקן הן
מעורבות בין חילונים ודתיים, חלקן חילוניות לגמרי (שלי למשל),
רעיון המכינות עלה לפני 6 שנים אחרי הרצחו של רבין ומתחזק וגדל
משנה לשנה.
אנחנו לומדים, עושים תרומה בקהילה וחיים כקבוצה, ובקיצור עושים
הרבה מאד, אלו חיים אינטנסיביים של שנה שאחריה יבוא הגיוס,
מגיעים למכינות כאלו מכל הארץ ומכל סוגי החברה והמטרות של מי
שמגיע הן שונות, אך הדרך אותה דרך...
אני מוצאת את המכינות כגורם משפיע, וחשוב מאד, ואני שמחה שכך
חושבת מדינת ישראל שמשקיעה בנו כל כך הרבה, ומקווה שיגדלו
ויתעצמו מספר והיקף המכינות
מקווה שנתתי מענה התחלתי לפחות...
Mיקי.
נושא: מיקי, קודם כל, אני משתתף בצערכם, ו... אני גם
צריך שתעזרי לי בבקשה...
מאת: ysofer
תאריך: 17/10/01 0:19
אני שוקל ללכת למכינה בגליל העליון, ליד קרית שמונה, זה במקרה
שלך? אבל זה לא מה שבאתי לשאול.. תראי, הסבירו לי על זה בבצפר
וזה ממש נראה שווה וכיף.. אבל הרבה אומרים לי לא ללכת...
אני מתלבט! מה גם שאין לי מספיק מידע...
אשמח אם תצרי איתי קשר באי מיילysofer@walla.co.il
או באיי סי קיו79270538
מה שנוח לך...
תודה רבה רבה!
יומן: יום שבת, 27 באוקטובר 2001.
החורף מתדפק לי על החלון, העונה הכי טובה לאהוב, להרגיש
קרוב...
גשם שוטף את כל האזור, באוויר יש את הריח המיוחד הזה של החורף,
את הטיפות על הדשא, האוויר המלא והגדוש... זה עושה לי הרגשה
מוזרה בלב, אני בדר"כ כל כך אוהבת את התחושה הזאת, אני ילדה של
חורף, דגים אוהבים מים, וכזאת אני, דגיגה, תמיד ניסיתי להמנע
מהסטריוטיפים שמודבקים לדגיגים, אבל תמיד הם חזרו אלי כמו
בומרנג התדפקו על דלתות חיי, וצחקו בפני, אנחנו שלך ואת שלנו,
וכל זה דווקא בגלל שנולדת בפברואר... מטופש? מאד... אבל מה אני
אעשה...
ובכל זאת הגשם הזה... שכל כך יחלתי לו, הכינרת כל כך ריקה,
ממבט מעל מהגולן אני רואה את הביצה הכחולה הזאת, הכחושה הזאת,
ושואלת את עצמי אם זה מאגר המים שלנו אז מה יהיה?, זה כלום, רק
ביצה אחת גדולה שביום חמישי יצאנו עם המכינה לחבק (אותה ביצה
ששבועות לפני זה עומרי טבע בה, שבילינו לידה שעות בחיפושים,
לחבק אותה... למה? אירוני...) אבל אני אוהבת את הכינרת הזו, כי
זו הביצה שלי, הימה שלי, המאגר שלי, הים הצפוני שלי... ואני
אוהבת לשיר את כל שירי הכינרת, כך שלדבר סרה על מימיה, על גליה
(גלי הקסם), על חופיה הנושקים אל הארץ בה אני יושבת... קצת
מסובך.
חורף... הקרמבואים הגיעו, ואני זוללת אותם בתאווה גלויה, אין
ממתק בכל העולם שישווה לתענוג הזה, טקס שלם פיתחתי סביב האכילה
של הממתק המופלא הזה, הקצפתי הזה, קליפת השוקולד, ואז הקצפת
הקרמית, הנימוחה בפה (בתנאי שהוא טרי) ואז חישוק השוקולד שסביב
העוגיה הנחשקת, וליקוק אחרון על פניה, לבדוק שלא נשאר דבר, ואז
בביס אחד ומתענג לבלוע את העוגיה, הכיפית ביותר מכל עוגיות
העולם... המממ קרמבו... (מלבד זה שזה ממתק אירוטי לחלוטין גם
בצורתו וגם בדרך האכילה שלו...) הממתק היחיד שיכל להניע אותי
לכתוב מכתב תלונה לחברה כלשהי (גם קיבלתי 40 קרמבואים כפצוי).
והמעילים והפוך והחום שמתפשט לך בכל הגוף, והאח הבוער שתמיד
היה לנו בבית, וזיכרונות השלג של 92 או של נורווגיה, והערמונים
הקלויים, והכל כל כך נקי ומצוחצח, והשלוליות בחוץ שאני אף פעם
לא מצליחה להעביר חורף בלי לקפוץ לתוכן, או "לצאת לדוג" בתוך
השלולית הגדולה משך שעות, או סתם לזרוק אבנים לתוכה, או את
הטיט הלבן...
חורף! כמה חיוכים שהעונה הזאת מפיקה ממני, והפרחים שצומחים,
והריח הזה באוויר, אני יכולה להשתגע מזה לגמרי... איזה כיף!
החורף בא! זה תמיד מרגיש לי כמו ילדה קטנה בחג, תמיד מזכיר לי
שיום ההולדת שלי מתקרב (והשנה אהיה בת 19 ובכל זאת הימים העברי
והלועזי לא יתחברו לי... אוף) וככה כל שנה, טקס החורף שלי...
וכל כך חבל שבשנים האחרונות אין חורף... וזה סתם. אין כינרת,
אין שלוליות, אין ריח, ואין חג... רק פיגועים, שגם הם סממן
לחורף (מוזר שאני חושבת על זה) ואולי בחורף הזה גם תהיה
מלחמה...
והנה המחשבות שלי שוב מאושר מוחלט עוברות להירהורים עצובים, לא
יודעת מה יש לי, התקפי מצבי רוח בימים האחרונים שמשתנים תוך
רגע... מאז שחזרתי שבוע שעבר מהגבר שלי, טיילתי לי בתוך ענן
אבק ורוד ומישיי, ואז בערך ביום רביעי הענן הזה התפוגג לו,
ונכנסתי למרות שחורות קטנות ומעצבנות כאלה שתקפו אותי כמה
פעמים ביום, וחוץ מלקרוא ולישון רוב הזמן, ולהסחב לי משיעור
לשיעור לא עשיתי יותר מידי...
אבל אולי כדאי שקודם אספר על מה היה בסוף שבוע שעבר... הגבר
שלי חזר, הגיח פתאום משום מקום הביתה, ונזכר לספר לי על זה
בדיוק בדקה האחרונה... ואיך לעזאזל אני אגיע מהגולן אל ת"א
ביום שישי בערב??? מה גם שנשארנו שבת, ויש לי בית מדרש בבוקר,
שיעור פתיחה שאני צריכה להעביר ולהיות בו, ומה לכל השדים
עושים, הרי לא ראיתי אותו כבר 3 שבועות, ואני מתגעגעת אליו
בטירוף... אז נשארתי, מה כבר יכולתי לעשות, עד שנזכרתי שיש
מ15:00 אוטובוסים לת"א... מאיזה צומת כמה קילומטרים מהקיבוץ,
וכל מה שאני צריכה לעשות זה פשוט לקחת את הרגלים אחרי הבית
מדרש ולצעוד... ובסוף אני אגיע אליו... אני הייתי יפה באותו
בוקר, כל כך הרבה מחמאות קיבלתי, והרגשתי מיוחדת עבורו,
והרגשתי שהנה כשאני אראה אותו הכל יסתדר, אחרי הויכוחים
החנוקים שהיו לנו בזמן האחרון, שעוד לא ממש עברו מאז הפעם
הקודמת, שלא לחלוטין לובנו, ועל אף הקושי ידעתי שאני איתו,
ואני אגיע אליו, כי אני מתגעגעת, כי אני אוהבת, כי אני רוצה...
ואז ממש לפני שעמדתי ללכת, אחרי בוקר מצויין של חברותות ובית
מדרש שנפתח חלק ולעניין (כל מיני דברים שאנחנו לומדים שאני
אמצא את הזמן והדרך לספר עליהם, אבל לא עכשיו), הגיעו ההורים
של אחד מהחברים שלי לקבוצה, שבמקרה גרים 5 דקות מהבית של
ההורים שלי... ותוך שעה כבר הייתי בדרך לפה... הם חשבו להקפיץ
אותי הבייתה, אבל אני רציתי אליו "מה יש לי לחפש בבית" שנפלט
לי לכד את מבטם המופתע של ההורים, אבל אני כבר ירדתי, ושעטתי
בסערה תל-אביבה... על 2 טרמפים ארוכים ארוכים, שבשניהם עברתי
על החוק וקיבלתי סוכריות מזרים, באחד סוכריה קטנה כזאת, ובשני
סוכריה על מקל כזו שלא נגמרת... והנה כבר הייתי בן זרועותיו,
ממש כמו שתיכננו, ממש בשעה שקבענו, ממש כמו שרציתי, והשפתיים
שלו על השפתיים שלי שעוד מתוקות מהסוכריה... ודיברנו, וסיפרנו,
וחיבקנו, והתנשקנו, והתכרבלנו, אחד בתוך השני, באהבה סוערת
שהציפה לי את כל הגוף, שמילאה לי את הלב, וככה בין נשיקה
לרטינה שלו של "אני שוב לא ישן לילה שלם בגללך, איך אני אסע
ככה מחר?" לבין שאריות הפיצה שלנו, הלכנו לישון... ואהבתי אותו
כל כך, והרגשתי שלימה ומושלמת... לא היה שום דבר שהרס לי את
השעות ההם שלנו, אין ספק היו דיבורים והיו שיחות שהיה קשה, אבל
הקשבנו, ונפתחנו, וזה היה טוב... בלי הרמת קול אחת, בלי
הסתובבות אחת הצידה, בלי דמעה ובלי שתיקות, שלמים, יחד. ובבוקר
נסענו, אני במירוץ מטורף אחרי הזמן להספיק לגולן, להגיע בזמן,
והוא חזרה אל המרחק ממני...
והגעתי, מבושמת מאושר, מלאת אהבה שקרנה ממני מכל פינה,
והחיוכים שלא נגמרו, בעננה ורודה כמו של צמר גפן מתוק... והיה
לי כל כך טוב. והשיחות שלנו משך השבוע הזה, והוא היה מאושר
לשמוע שעשה לי טוב, ואני הייתי מאושרת לדעת שטוב לו איתי...
וידעתי שהוא חוזר לפניי השבוע, וגם אני משתחררת.. ושאם רק ירצה
נראה זה את זו, ואם רק ירצה אהיה שוב בין זרועותיו, וככה
החזקתי כל השבוע, גם ברגעים שהיה לי קשה, גם בעיצבונים הקטנים
שלי שהופיעו משום מקום, גם כשנחנקתי ולא הצלחתי לנשום (מוכח
אסור לי להרוג בע"ח, עובדה הנה אחרי 5 שנים שלא נגעתי בזבוב,
נסיתי להרוג נמלים ונחנקתי לגמרי מהאדים של החומר הזה) וחשבתי
עליו ועל אסטמה שלו, וחשבתי שהנה, אני חווה משהו שקורה לו
לפעמים, ואני יודעת עוד משהו קטן שהוא שלו... (העיקר שחזרתי
לנשום, להיות כחולה זה לא כיף)... והגיע הסוף שבוע ואני בדרך
למטה, גולשת את מורדות הגולן...
ואז התחיל הגשם הזה, וכל הכביסה שתליתי נרטבה, ואני לא יכולה
לצאת מפה עד שתייבש, ועד שאוכל לנסוע מפה... ופתאום כל הגשם
הזה נראה לי מיותר, מה אכפת לי מהכינרת אם אני לא יכולה לראות
אותו? אז נשארתי פה, מול המחשב, בשיחות טלפון מתוקות איתו,
לשמוע אותו מתלהב, מספר על מסיבות שהיה בהם וכמה התגעגע ועל
המוסיקה שהיא בערך כל חייו, ועל הבית, ואני מתגעגעת לזרועותיו,
אל החיבוק שלו, אל השפתיים הרכות שלו, ואני כאן, וזה הגשם שאני
כל כך אוהבת שמפריד ביננו...
אז אולי נצא שבוע הבא, אם הוא יחזור... אם יהיה לי זמן, הרי יש
הופעה מצויינת שמגיעה מג'מייקה ואני כל כך מתגעגעת, כך שאם
תהיה האפשרות אני אעשה שוב את כל הדרך לתל אביב, אליו, אל
המיטה שלו, אל היכלי המוסיקה שלנו... שחורה כמו הלילה שעוטף
אותנו ברכות, במוסיקה שמוציאה ממני את האהבה, שהוא מילא אותי
בה, ואז שיהיה חורף, כמה חורף שרק אפשר, שנינו מאושרים מזה,
הוא עם הגעגועים שלו לשלג, ואני מהטיפות הקטנות הללו שמדגדגות
לי את האף.
ובכל זאת, חורף, אי אפשר שלא להיות אופטימיים...
תגובות:
נושא: מממממ
מאת: טופי טעים
תאריך: 29/10/01 11:55
מקסים
נושא: אני מת על החורף
מאת: machuk
תאריך: 31/10/01 23:16
הייתי בבעסה עצבנית שלא הולך לי עם מישהי עד שהתחילו הגשמים
ויצאתי לרקוד מאחד המבולים והיה ממש כיף.
פשוט מאוהב(בחורף)!!!!!!
נושא: jazzy`s girl: האין זה קוסמי?
מאת: erica baddo
תאריך: 4/11/01 20:46
פעמיים ניתקלתי בשם שלך,
בפעם הראשונה כשקראתי את יומנו של jazzy, זוכרת שקראת בו?
קראתי מה כתבת לו.
הסיפור הוא עלי...
ובפעם השניה כשכתבת תגובה ליומנה של lucuid dream
שגם אני בחרתי לכתוב לה
האין זה קוסמי?
אז החלטתי לקרוא גם ביומן שלך,
אני חייבת לציין שבתור בחורה שכמותי,
בת 24, סטודנטית לסיפרות,
את כותבת מאד מאד יפה,
אז לא מצאתי לנכון לכתוב לך תגובה על היומן שלך,
אלא רק לומר לך שהכתיבה שלך מאד משכנעת...
נושא: ידעתי שאת זו את
מאת: Mיקי
תאריך: 5/11/01 0:02
עוד הרבה לפני שכתבת לי, כשראיתי את שמך לראשונה פה לפני
יומים... ג`אזי סיפר לי עלייך, ואמר שאת רוצה להגיד לפה בתור
`נערתו` מה שלא הצליח לך בשם, אך את מתמידה בכותרות... וזה
יפה, מה גם שהשם שכן בחרת לעצמך הוא של זמרת מהממת... אז מה
טוב...
וכן, נחמד לראות אותך כאן...
גרמת לי לחשוב על ג`אזי...
אני מקווה שעדיין טוב לכם יחד, כי מאז שחזרתם הוא לחלוטין
נעלם.
נו מילא, העיקר שכולם יהיו מאושרים...
Mיקי
נושא: שוב Jazzy`s girl: הכתיבה הדגיגית הזאת כל כך
שקופה ומשקפת
מאת: erica baddo
תאריך: 6/11/01 20:49
מרגישים שאת מזל דגים,היה בחור שאהבתי מאד במשך ארבע שנים,
גם הוא מזל דגים והכתיבה הדגיגית הזאת כל כך שקופה ומשקפת,זה
נכון כשאומרים שקירבה לא נמדדת במונחים גיאוגרפים
נושא: רוצה עוד!
מאת: ברנרד
תאריך: 5/11/01 10:38
מתי את מעדכנת, יומנאית? :-)
| 