זה עוד יום ממש משעמם באוניברסיטה...
הייתי בכל הקורסים שלי מסתובב באולמות הרחבים שיש שם
ובמסדרונות החלולים והצרים עם המון סטודנטים צעירים ומלאי
תקוות וציפיות לגבי העתיד שלהם.
ואני? אני לא ממש ידעתי מה אני רוצה...

יום אחד הרגשתי ממש לא טוב, הייתי חייב לצאת, לשאוף אויר צח.
הרגשתי חנוק משום מה.
יצאתי מהאוניברסיטה לרחובות הצפופים באנשים והלכתי לכיכר לשבת
ולהירגע.
התישבתי ולפתע, משום מקום, קשה לי להסביר את זה, ראיתי בחורה
עם שער ארוך עד הכתפיים אולי קצת יותר ארוך, צבע שער שחור חום
עם עיניים חומות, לבנה לגמרי, כמו מלאך.
למרות שזה נשמע כמו בחורה מאוד טיפוסית ושאפשר למצוא מיליון
כאלה בכל מקום, משום מה משהו משך אותי אליה.
התקרבתי לכיוונה אבל היא לא ממש ראתה אותי,היא ישבה על ספסל,
מביטה בשמיים, מרוכזת בעננים.
כשהגעתי אליה אז התחלתי לשאול אותה: "היי, תגידי, אפש..."
כאשר היא עוצרת אותי: "ששש..., תסתכל על העננים, עוד מעט ירד
גשם, כל פעם שיורד גשם אני מרגישה הרבה יותר טוב."
משום מה, לדעת את זה, זה כל מה ששינה לי.
חייכתי ואמרתי לה: "שמי יואב, מה שמך?"
היא חייכה ואמרה לי: "שמי לילך"
שאלתי אותה אם היא רוצה אולי ללכת טיפה ולדבר או בפעם אחרת אם
לא עכשיו.
היא אמרה לי: "למה לא? אין לי משהו אחר לעשות ממילא" וחייכה
אליי.
הלכנו לאחר מכן ודיברנו שעות על גבי שעות, הרגשתי כאילו הכרתי
אותה שנים על גבי שנים וכשהייתי איתה, אני יודע שזה נשמע נדוש
אבל הרגשתי שלם.

יצאנו עוד כמה פעמים לאחר מכן והיכרנו כבר אחד את השני ממש
טוב.
באחת היציאות שלנו יצאנו לחוף הים בלילה כשירד גשם והלכנו
לאורך החוף לפחות ארבע פעמים אם אינני טועה.
בשלב מסוים התיישבנו והיא הסתכלה עליי והיא שאלה אותי: "על מה
אתה חושב?" ואני אמרתי לה: "על כמה שאני רוצה לנשק אותך".
ולילך שהייתה מכורה למסטיקים וריח טוב מהפה פשוט ירקה אותו
החוצה ואז התנשקנו. זה היה הרגע הכי נפלא שהיה לי בכל חיי.
מעולם לא הרגשתי כמו שהרגשתי איתה, זאת הייתה מן הרגשה עילאית
כזאת.
היינו ביחד לאחר מכן וכל יום היה פשוט נפלא בשבילי. ללכת
לאוניברסיטה היה כיף וסוף סוף הרגשתי שאני הולך לאנשהו בחיי.
לכל מקום הייתי הולך ומדלג עם חיוך על הפנים והכל היה נראה ממש
טוב. ככל שאני הייתי יותר שמח גם כל הסובבים אותי נהיו שמחים.

ביום שמלאו לנו 6 חודשים ביחד, היא נסעה ללמוד ואוטובוס החליק
על הכביש כי הוא היה רטוב והוא היכה בכל המכוניות שהיו סביבו
והמכונית של לילך הייתה אחת מהן.
הייתי שבור. אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המוות של לילך ממש
אכל אותי מבפנים.
יום לאחר מכן בערב ירד גשם חזק מאוד, ממש מבול ואני הלכתי לים.
כשיורד גשם הים הכי סוער שיש וזה בדיוק מה שהייתי צריך. נכנסתי
קצת למים ופשוט התחלתי לצרוח ולבכות את הנשמה.
אם יש משהו אחד שלילך לימדה אותי זה שצריך להרגיש. להרגיש כמה
שיותר בשביל שלא תאבד את התחושות האלה וכשתיזכר בהם זה יעשה לך
טוב.
כשהייתי במים וכשבכיתי וכשירד הגשם והגלים היכו בי אני יכולתי
להרגיש, את הקור, הרעידות, את הכאב.
לאחר מכן המשכתי הלאה בדיוק מאותה נקודה שבעצם התחלתי. יכול
להיות שהיא הייתה אהבת חיי, יכול להיות שלא. בין כה וכה, אני
משער שאני לעולם לא אדע.