אני גורר עצמי אל האוהל, שם את הנשק מתחת לראש, סוגר את עצמי
בתוך שק שינה ונרדם תוך שניות ספורות. מישהו מעיר אותי. "איזה
משמרת אתה?" "אני לא יודע", אני עונה לו בבלבול מוחלט. "קום,
אתה עולה לשמור עכשיו" הוא אומר לי בקול שקט ויוצא מהאוהל. אני
יוצא מהשק שינה ומתחיל לנעול את הנעליים. העפתי מבט בשעון מתוך
הרגל, בלי ממש לרצות לדעת מה השעה. הסתכלתי על השעון פחות
משניה והמשכתי לשרוך את הנעליים. בזיכרון שלי אני רואה את
מחוגים, פתאום נופל לי האסימון. אני מסתכל על השעון במשך עשר
שניות ומבין שהשעה עכשיו עשרה לשתיים. רגע. אני שמרתי עד שתיים
עשרה... יש לי עוד שעתיים! צרור קללות נפלט לי מהפה, חמש דקות
יקרות כזהב של שינה נלקחו ממני. אני מפסיק לשרוך את הנעליים,
לוקח את הנשק ויוצא מהאוהל. הרגליים לוקחות אותי לפינת העישון.
אני מחטט בכיסים כדי למצוא חבילה מעוכה עם סיגריות מקומטות.
לבסוף אני מוציא לעצמי סיגריה, מיישר אותה, חיפוש קצר אחר
המצית ואני כבר מוציא את העשן. הכל ריק, כולם ישנים, חוץ
מהשומרים, בתקווה. אני סוגר את הכפתורים של החולצה, קור כלבים
בחוץ. אני יודע שנשאר לי משהו כמו שעה וחצי לישון. אני יודע
ששעה וחצי של שינה לא יסדרו אותי ואני הולך לעלות לעמדה יותר
מעופף ולא מפוקס ממה שירדתי ממנה. איזה יום היום? שלישי, או
רביעי. בטוח לא ראשון, או שני, אני כמעט בטוח שאותם עוד זכרתי.
אבל ככה זה כשאתה עושה רק דבר אחד במשך שלוש שבועות האחרונים -
שומר. אחרי שבוע אתה מפסיק להבדיל בין יממות השבוע, אחרי עוד
שבוע כבר לא איכפת לך מזה. בגלל המצב שומרים בזוגות עכשיו. מצד
אחד פלוס, מצד שני מינוס. מצד אחד לא משעמם וגם אם יקרה משהו
אתה לא לבד, מצד שני לא סובל אף אחד חוץ מאנטון במחלקה שלי,
סתם ערסים פחדנים. לא ראיתי את הבית איזה שבועיים וחצי, אבל לא
נורא עוד יומיים, או שלושה אני חוזר, כולנו יוצאים. לא יתנו
לנו לסגור 28, אין מצב. עשיתי כל כך הרבה תכניות ליום וחצי הזה
בבית. איך שאני מגיע נשיקה לאמא, טלפון לאבא שימהר כבר לחזור
מהעבודה, כי אני כבר בבית. המון קולה, סיגריות יקרות ומוזיקה
בפול ווליום. מקלחת של שעה. בגדים אזרחיים. טלפון לחבר'ה - "מי
עוד יצא?". ואני כבר בעיר עם חברים. מכונית - מוזיקה עד הסוף,
אנחנו צועקים לכל דבר שעובר לידנו - אנחנו שמחים להיות ביחד
בבית. אחרי זה בית, ארוחת יום שיש ושינה, שינה מתוקה, בלי
בגדים, עם מצעים נקיים, בלי הנשק מתחת לראש. אחרי זה הרבה
טלפונים ואנו מחליטים מה עושים בערב. כרגיל החברה' יחליטו
"להשתכר ולרקוד". צפוי, אבל עדיין דיי כיף, למרות שאני לא שותה
כבר הרבה זמן, אבל חייבים את זה, חובה לפרוק לחצים. כל השבת
ישנים ומבלים עם המשפחה. במוצ"ש נפגשים עם החברים ואני יודע
שזה גם הזמן, בו השביזות יום א' תתחיל, אבל זה עוד כל כך רחוק
ממני, ובכלל, זה סיפור אחר לגמרי...
אני מנער את הראש בחוזקה וחוזר למציאות. אני רואה שלא עפרתי את
הסיגריה במשך איזה חמש דקות וגם לא עישנתי אותה בכלל. סתם
החזקתי אותה בעודי שוהה בחלום המתוק על הסוף שבוע בבית. אם רק
הייתי מצליח להיזכר איזה יום היום. "אמא, אני חוזר עוד יומיים,
או שלושה, הכל טוב!", אני רושם לאמא שלי הודעה בפלאפון, שולח
וחוזר לאוהל החשוך, מוריד את הנעליים, שם את הנשק מתחת לראש,
נכנס לשק השינה והולך לישון, לעוד שעה וחצי, עד שיעירו אותי
לשמירה הבאה, אבל הפעם עם חיוך מהזכרון המתוק מהחלום הבית.
באותו שבוע חזרתי הביתה. כל שבוע נוספים לנו חיילים שלא יחזרו
הביתה לעולם.
הסיפור הזה מוקדש לגיבורים לובשי המדים.