כשהייתי קטן ידעתי המון. לפחות ככה חשבתי.
ידעתי לכתוב, ידעתי לצייר וידעתי לקרוא מודעות בעיתון.
אבל הכי הכי ידעתי מנהגים של יהודים,
והמנהג שהיה נראה לי הכי מוזר, זה הצפירה.
פתאום באמצע יום עבודה צפוף, בפקקים של תל-אביב כל המכוניות
עוצרות,
כולם שותקים ועומדים בלי לזוז. הכל נשכח, גם אם באותו רגע יפול
בניין אף אחד לא יתייחס.
וזה יפה... בצורה קצת מעוותת.
בכל אופן הכרתי שתי צפירות, יום הזכרון ויום השואה.
תמיד היה גם טקס בבית-ספר ככה שלא יכלתי לשכוח.
אבל עדיין הייתה לי נטייה להתייחס פחות לכל העניין הזה של
צפירות.
פעם אפילו ישנתי בזמן צפירה.

עם השנים התרגלתי לרעיון ופשוט עמדתי בלי לזוז כמו כולם.
תמיד לכולם היה מבט קפוא בעיניים, כאילו הם לא יכולים לזוז.
בעשר שניות הראשונות הייתי מסתכל על כולם ואחר כבר הייתי יודע
מה לעשות.

בשנים האחרונות נוספה עוד צפירה.
היא קצת יותר מוזרה מכל השאר אבל מה אני אעשה, לא אני קבעתי
אותה.
בוא נגיד שאם הצפירות הרגילות זה צפצוף אחד ארוך, אז החדשה זה
חמישה צפצופים קצרים ואחד ארוך.
אני לא יודע למה, אבל לצפירה הזאת יש תגובות אחרות בקהל.
זה לא שכולם לא קופאים, הם קופאים. אבל זה קיפאון של הקשבה. של
ציפייה.
הבעיה היחידה עם הצפירה הזאת זה שיש אותה כל שעה.
קיבינימט, שתי צפירות בשנה אני מוכן לסבול, אבל כל שעה!
זה לא נורמלי.
ולא מספיק שזה כל שעה גם אחרי הצפירה יש איזה מישהו שמזמזם את
אותם הדברים שהוא זימזם שעה קודם.
ממש טקס חסר חשיבות.

הייתי מנסה לשנות משהו, אבל לא נעים.
מדינה שלמה עומדת בשקט, מה... תגיד משהו.
לא נעים. באמת שלא נעים.
פשוט לא התייחסתי. המשכתי בעיסוקים שלי בזמן שכולם עמדו דום.
אין מה לעשות, אני לא אפקיר את עצמי למשהו שלא נראה לי
הגיוני.

ככה העברתי שנים עד שיום אחד קפצה לי מחשבה לראש.
לקחתי את הטייפ הישן שלי והקלטתי עליו חמישים פעמים את הצפירה
המוזרה.
חמישה קצרים, אחד ארוך, חמישה קצרים, אחד ארוך. ככה חמישים
פעמים.
החזרתי את הקלטת אחורה ולקחתי את הטייפ איתי.
בתור התחלה הייתי חייב לבדוק שהרעיון שלי עובד.
לקחתי את הטייפ והכנסתי את הקלטת. כיווני את הווליום
למקסימום.
שמתי את הטייפ ליד קיוסק בשכונה ולחצתי פליי.
תוך שניות ספורות כל השכונה עמדה דום.
עברתי אחד אחד וקיללתי אותם, לא שאני איש רע פשוט רציתי לבדוק
אם הם שקועים באמת.
אף אחד לא הגיב, אף אחד!
פתחתי את התיק והתחלתי למלא אותו בדברים מהקיוסק.
כשסיימתי לחצתי סטופ והלכתי, כאילו שום דבר לא קרה.
כשהגעתי הבייתה נתתי לעצמי את החיבוק הכי גדול שמישהו יכול לתת
לעצמו.
סוף סוף יצא לי משהו מהחוסר אכפתיות שלי. איזה כיף.
החלטתי ללכת על זה בגדול.
בנקים, קניונים, חברות עסקים, דואר, הכל...
כל תאגיד שצץ לי מול העיניים היה נשדד תוך פחות משעה.
עד שמישהו היה שם לב כבר הייתי יושב לספור את הכסף בבית.
אהבתי את זה, הייתי עשיר.

נורא רציתי להפסיק כי כבר היה לי יותר מדי כסף, אבל התמכרתי.
התמכרתי לזלזול שרכשתי לאנשים במדינה שלי.
התמכרתי ללעג שאני חש בכל פעם שאני לוחץ על כפתור הפליי.
התמכרתי למראה האפטי שיש לאנשים בעיניים כשהם שומעים את
הצפירה.
זה כבר בכלל לא היה קשור לכסף.

החלטתי שאני לא יכול להמשיך לגור בארץ.
אם כבר לרכוש בוז לאנשים אז למה לא לאנשים בחו"ל. ככה לפחות
אני אזכור את הארץ בתור מקום טוב.
באמת שרציתי להיות איש טוב.
באמת שרציתי לצלצל לסוכנות נסיעות ולרכוש כרטיס בכסף שהרווחתי,
או יותר נכון גנבתי.
אבל לא יכלתי.
הייתי חייב לראות את הפרצוף המטומטם הזה פעם אחרונה.
לקחתי קלטת חדשה והקלטתי עליה מיקס של כל שלושת הצפירות.
כיפור, שואה והמוזרה הזאת ששומעים כל שעה.
אני בטוח שאם מישהו היה שומע את הקלטת הזאת באזניות הוא היה
משתגע.

לקחתי את כל הציוד ונסעתי לשדה התעופה.
למונית שלקחה אותי שילמתי. ורק בגלל שלא היה לי כוח להתחיל את
כל הבלגן הזה.
והאמת היא שרציתי שהפעם האחרונה תהיה עוצמתית.
רציתי שכל מי שבשדה תעופה יעמוד לצלילי הקלטת.
עשיתי כמה סיבובים עד שמצאתי את ארון החשמל.
בלי שאף אחד יראה חיברתי את הטייפ שלי לכריזה.
ספרתי עד שלוש ולחצתי פליי.
כל האולם שתק.
הרעש היה כל-כך חזק שלאנשים כבר לא היה פרצוף אחיד.
כל אחד הוציא את מיטב האפטיות שלו החוצה והשתתק.
לקחתי את הדברים שלי והלכתי לעבר המסוף.
העברתי את המזוודות, חתכתי לי את הביקורת והתחלתי ללכת לעבר
המטוס.
כעבור 4 שניות חטפתי אגרוף והוצמדי לקיר.
הייתי בטוח שהייתה פשלה ושההקלטה הפסיקה, אבל יכלו לשמוע אותה
עד באר-שבע.
לא הבנתי מה קרה.
בזמן שהמאבטח הקריא לי את זכויותיי שמתי לב שיש לו מבטא
אמריקאי.
הוא בכלל לא יהודי הבן-זונה.

אותו ערב במעצר שמעתי בחדשות ששני מטוסים נכנסו בבנייני
התאומים,
ושיש כמה אלפי הרוגים, אמריקאים כולם.
מעניין אם הייתי בא יום אחד מאוחר יותר הייתי מצליח לעבור.