לפעמים דמיינו שאין לנו בית. ישבנו ברחוב ולא היה לנו מה
לאכול, כשרק עוברי אורח מעטים נתנו לנו מכספם. קפאנו בלילות
החורף, ניצלנו תחת השמש היוקדת בימות הקיץ החמים, ישבנו בלי
לזוז במשך שעות רבות, ימים רבים... אולי אפילו שנים.

לפעמים דמיינו שיש לנו סרטן. כל פעם זה היה סוג אחר, העיקר
שיהיה קטלני, מהסוג שנותן לך לחיות שנים ארוכות בידיעה שכל יום
אתה יכול למות. היינו בוכים שעות, כותבים צוואות, יושבים עם
הקרובים לנו ומספרים להם חוכמות חיים שלא היו לנו מעולם.

לפעמים דמיינו שיש לנו איידס. ניסינו לנצל את הזמן הנותר בדרך
הטובה ביותר. היינו מסתובבים בעולם, מטיפים לכולם על המגיפה.
מנסים למנוע דברים שלא נוכל למנוע לעולם. היינו בטוחים
שהשפענו, היינו בטוחים שלימדנו. רצינו לאמין.

לפעמים דמיינו שאנחנו יתומים. פיתחנו חרדת נטישה, חיפשנו בכל
מבוגר את אמא או אבא, הרגשנו אבודים ולא היה מי שיגן עלינו.
עברנו אצל כל בני המשפחה ולא היה לנו בית אמיתי. היינו תלויים
בדור שלא היה שם בשבילנו.

לפעמים דמיינו שיש בחוץ מלחמה. חיילים רצו בשדות, פצצות נפלו
מהאויר, חומרים קטלניים איימו לחסל את המין שלנו. ניסינו
להתגונן, אימנו צבא, פיתחנו פצצות... אפילו ניסינו את הדרך של
השלום.

ולפעמים דמיינו שהכל בסדר. חייכנו לעוברים ולשבים, שרנו שירים,
שמחנו והיינו עצובים, עבדנו בימים, ישנו בלילות, היה לנו זמן
לחשוב. ולקוות.