אני מנסה לכתוב, ואני כל כך מבולבלת, וכל פעם אני מוחקת שורה,
כותבת חדשה, מוחקת וכן הלאה... אני יושבת עם עצמי ועם הספרים
שלי, עם הכתבים שלי, עם השירים, המכתבים ואני קוראת אותם אחד
אחרי השני, ואני מתבלבלת, אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה,
בקשר אלייך ובקשר לחיים בכלל. במכתב הראשון אני נזכרת כמה שאני
אוהבת אותך, ולמה אני אוהבת אותך, והכל כלכך ברור וחד צדדי,
כמעט מגמתי, ואז אני קוראת את השיר הבא שהקדשתי לך ופתאום
מתחוורת לי הסיבה למה בעצם אני כבר לא כלכך אוהבת אותך ואת
הדרכים שלך, ופתאום העיניים שלך לא הכי יפות בעולם ואין לי
פרפרים בבטן כשאני רואה אותך... ושוב הכל מתבלבל לי בראש, אני
מנסה לשבת ולחשוב, מה בעצם אני רוצה ממך, ואני לא מצליחה! היית
מאמין? אני לא מצליחה למפות את הרגשות שלי לגבייך. אהבה ? מילה
גדולה ומפחידה, שטומנת בחובה הרבה מאוד כאב שאני לא בטוחה שאני
מוכנה לחוות, ואם כן אז רק עם מישהו שמחוייב לה כמוני ובמקרה
שלנו זה לא כך. אתה כל כך נהנה מחיי החופש שלך שאני לא הייתי
מרשה לעצמי לנתק אותך מהם ולכבול אותך למונוגמיה... ואני, אני
צריכה את החופש שלי כמו אוויר לנשימה, ולראות אותך... זה לוקח
ממני את החופש הזה, את החופש להחליט בצלילות בכל נושא שעולה
ולראות הכל בצורה ברורה, את החופש לחשוב על המון דברים כי אתה
לאט לאט משתלט על כל חלקה בריאה במוח שלי, ולאחרונה גם בגוף
שלי, והופך אותן לשלך, לא מתוך רוע לב אלא כי ככה אתה, וזה
הכוח שיש לך עליי, הכוח שכל כך מכאיב לי וגורם לי להרגיש
כלואה, גורם לי לשנוא אותך. חשבתי שלכתוב את המכתב הזה יגרום
לי להבין יותר טוב מה אני מרגישה אבל טעיתי, ורק בילבלתי את
עצמי יותר. יעזור לי כל כך אם תיפתח ותגיד לי מה אתה מרגיש, זה
יחסוך לי עוד הרבה לילות לבנים, וימים קשים. אני לא יכולה
אפילו להגיד לך מה הייתי רוצה שתגיד שאתה מרגיש כי אני לא
יודעת איך אגיב... כזאת אני, יש לי הרבה בראש באותה שנייה.