בצעד מחושב ובחיוך שמתאמץ להיות שלו,
נעים גופים ורודים מהמסע המשלהב ובאדיבות האגודה למען החייל.
בנות שועטות בקבוצה במסדרון למקלחות,
לוחצות מגבת לחזה דשן ושטוח בכמות שווה.
בתור, המים עולים על כפות הרגליים
ואפשר להרגיש בהם חול שהוסר תחת זרם,
קצף שמפו צף ושערות שגולחו לכבוד סוף השבוע בבסיס-
כשיגיע החבר יפצו הרגליים החלקות
על אי הנוחות של המזרן הצבאי,
שמטבעו מורגל בלילות בדד ולא במימוש תשוקות געגוע.
ותמיד החשש שבמים משתלחים להם זרמי דם וסת
מאותה חברה שאתמול קיבלה מאיתנו בחיוך כדור משכך
ועכשיו פתאום הפכה לאוייבת ההיגיינה הסמויה שלנו.
והמים זורמים מצינורות חלודים ומתקלפים.
בחורף כמו הגשם שניתז באימון הבוקר
ובקיץ חמים יותר מהזיעה שנועדו לשטוף.
וכל אחת נמנעת מהתמכרות ארוכה מידי לזרם העובר
על איברים עייפים ושרירים מתוחים.
ולא בגלל התחשבות יתרה בטורי המגבות הממתינות
מגולגלות סביב הגוף המתופף בקוצר רוח ובצער
על זמן הפנאי היקר שמתבזבז,אלא מתוך התגוננות פשוטה
מהמבטים הבולשים אחר כתמי לידה,
נקודות-חן נסתרות ואחר מבטים חוזרים.
ובתוך כל הגעש, המבוכה והאיבה הנשית הישנה
יש גם אחווה משוחררת, אחדות עליזה ונדירה,
שלא תחזור אלא במקלחת של יום המחרת.
אז שוב יעלו אדים מבושמים ויכסו את המראות השבורות
ויכנסו ביניהם אוסף בנות מחייכות בהתנצלות
על ההנאה הצרופה שבמקלחות הצבאיות.