ספיידרמן טיפס על הקיר הקרוב למקום מגוריו. "נראה שיש צרות
בדאון טאון," אמר לעצמו, מאזין לקולות ניפוץ הזכוכית מהצד השני
של הבניין. "אה, סתם פורעי חוק, אני אטפל בהם בדרך היחידה שאני
יודע. הדרך המגניבה," מילמל, חשב וצחק.
בלי לשים לב שקולות הניפוץ נדמו לפני חמש דקות, הגיע לראש
הבניין ופער פיו. דמות ענקית, צבועה בצבעי שחור אדום דהויים,
בגדיה קרועים באינספור מקומות, ריר נוזל מזווית פיה, עמדה על
הגג וחיכתה לו. נראה היה שהיא עומדת שם כבר הרבה זמן, מתנשפת
ממאמץ הטיפוס על הקיר הנגדי. ספיידרמן חייך, הושיט את ידו
הימנית והתיז קורים לעבר הדמות המבהילה. "תאכל דבק," צעק, בזמן
שהדמות הושיטה אף היא את ידה הימנית. הקורים התלפפו סביב היד,
עוד, ועוד, וספיידרמן הפסיק להתיז דבק ובחן את המצב. ידה
הימנית של הדמות לופפה בקורים דביקים בקוטר של שני מטר. הדמות
העוותה פניה, ובתנועה חדה, בעזרת יד שמאל, קרעה את החוט הטיפשי
לגזרים, ואלה ריחפו להנאתם ברוח הקלילה שעל גגות ניו יורק, עד
שנחתו על הרצפה בקול ספלאצ' דביק. ספיידרמן פער פיו בשנית.
"עם מי יש לי העונג?" שאל בהנאה. הוא תמיד נהנה מעוד קרב
מאתגר.
"אני הריאליזור." אמרה הדמות, והילכה לעבר ספיידרמן בקלילות
מוזרה. ספיידרמן התכונן לקרב ועבר לעמדת הגנה, אבל הדמות הייתה
מהירה ממנו, ולפני ששם לב, הוא היה בידיה האימתניות. הדמות
הניפה אותו אל מעבר למעקה הבטיחות. בזמן שנפל, הדמות הייתה
יכולה לשמוע את זימזומי מכשיר הקורים שעל ידו של ספיידרמן.
הקורים אזלו לגיבור העל, והוא נחת על הכביש בקול מחליא כשכל
עצמותיו שבורות, ועצם אפו תקועה לו עמוק בתוך המוח. הוא לא
הספיק להרגיש את הכאב שהיה אמור להיווצר מהדימום שפשט בכל
אבריו הפנימיים.

סופרמן טס להנאתו בשמי מטרופוליס, נהנה מהרוח הקלילה שנשבה
בגבו, מוקסם מהעובדה שיפגוש את לויס בעוד כמה שעות, כשיסיים את
הסיור היומי שלו. הכל שקט היום במטרופוליס, אף ציפור לא מצייצת
בלי שסופרמן ירשה לה. קולות זעקה הגיעו לאוזניו. "זה נשמע כמו
לויס!" צווח בקול שכלל לא מתאים לסופרמן, וטס במהירות האור
למקור הקול. הוא לא הספיק להגיע בזמן. לויס כבר הייתה מוטלת,
מפורקת לגמרי, בתחתיתו של בניין המשטרה. נראה שהושלכה מלמעלה.
זועם ומדוכא, אחרי בחינת המצב, הוא טס לגגו של הבניין, שם מצא
דמות, צבועה בצבעים שחורים ואדומים, מתנשפת ממאמץ, שותה בירה,
יושבת על בסיס האנטנה. "מי אתה לעזאזל?!" צעק בעוצמה על אנושית
בעודו לופת את הדמות בגלימתה ומניפה אל על. "אני הריאליזור,"
אמרה הדמות, וסופרמן הרגיש איך כל אבריו נרפים, כל מוחו מתדרדר
לאבדון, עיניו נעצמות, איברו מתקשח, כל הסימנים לכך שנמצא
קריפטונייט בשטח. ואכן, אחרי הסתכלות מהירה, סופרמן מצא יותר
משלושים סכיני קריפטונייט תקועים לו בגבו, בבטנו, באחוריו
ובעורפו. הוא לא הספיק לספור אותם. כשנפל שדוד על רצפת הגג,
הספיק לשאול, במן ניסיון פתטי לפסיכולוגיה, "באיזה עולם אתה
חי, כשאתה מרשה לעצמך להיפטר מהגיבור, מציל החיים, העל אנושי,
השומר על הסדר, ממני?" הדמות חייכה כשנרכנה מעליו. "באיזה
עולם אתה חי?"
שאלה, בעוד עיניו של סופרמן נעצמות, מספיקות לראות את הגרזן
המונחת על צווארו, ואז נדמו לעד, בעוד ראשו הכרות מתגלגל אל
קצה המעקה ונופל מטה, שם ינוח ליד גופתה המעוותת של לויס עד
שיבוא הקברן הבין גלקטי.

באטמן שייט ערב חורפי אחד ברחובות גוטהם במכוניתו המעוצבת,
נהנה לראות את פרצופם המבוהל של עושי הצרות, מוכרי העיתונים,
ואזרחים סתם, בכלליות. לפתע קלט דמות צבועה בצבעי מלחמה שחורים
אדומים באחת הסמטאות, שוחט איזו בחורה נאה. בלי לשים לב,
מכוניתו נתקעה בעמוד החשמל הקרוב, וחוטי החשמל המתעופפים פגעו
במכונית ופתחו את המנגנון החשמלי של הדלת. באטמן לא הבין מה
קורה, כשלפתע הופיעה הדמות מעליו, קלצ'ניקוב בידיה, כוונת
הלייזר מכוונת לו ישר לתוך הפה. "אני הריאליזור," אמרה
הדמות, והוסיפה "פה גדול."
היריות הידהדו בכל גוטהם, כשראשו של ברוס וויין נמרח על כל
השמשה, ההגאים, הכפתורים והידיות שב'באטמוביל'.

הארי פוטר נכנס לשירותים. אחרי שהשתין במשתנה, הרים ראשו וראה
במראה דמות שעומדת מאחוריו, בגדיה צבועים שחור ואדום, אקדח
אדיר מימדים בידיה והיא מחייכת חיוך נלוז, כאילו כרגע שתתה
ארבעה קנקנים של דם חדי קרן. הוא הסתובב אליה, שרביטו הושט אל
על, הדמות ירתה באקדחה, והשרביט עף מידו, מנופץ לחלוטין,
והתרסק לתוך האסלה השלישית מימין, שם פגע בראשה של מירטל
המייללת, שהחלה ליילל שוב. "מה אתה רוצה?" שאל פוטר הקטן.
"אני הריאליזור. אני רוצה שתמות."
"למה?"
"אתה מעיז לשאול? אם יש משהו שמעצבן אותי זה ילדים קטנים
ששואלים שאלות לא להם. אני אגיד לך למה." הדמות קפצה בזינוק
אחד ונחתה מעל הארי פוטר, שהספיק בינתיים להתכווץ בפינת
השירותים כמו עכבר קטן, טובל בשתן של עצמו ושל אנשים אחרים.
הדמות החלה לצעוק. "אחרי שזיינתי את באטמן, סופרמן, ספיידרמן,
האקס מן, האלק הענק הירוק, כל חבורת סקובי דו כולל הכלב המטונף
הזה ואת כל החברים שלך, סוף סוף מישהו פה שואל את השאלה הבלתי
נמנעת. מה אני רוצה? אני רוצה שתחדלו מהשטות הזאת. עולמות
אופוריים הם האלרגיה שלי, אני נדחה מהם, אני מקבל כאב ראש
רצחני מהם, הם הקריפטונייט שלי. העולם שלך ושל כל חברייך ושל
כל הסופר גיבורים המלוכלכים האלה הוא פנטזיונרי מדי. אתם לא
קיימים כולכם, וכל מושגי האהבה, השנאה, היופי, הכל כל כך פשוט
כשזה מגיע אליכם. הרצח, הזעם, החשבונות שמגיעים בדואר, הלידה,
המיתה, בעמוד אחד הכל קורה אצלכם! אני שונא את זה! אהה! אני לא
חייב לך הסברים בכלל!" אמרה, ודרכה את הנשק. "אבל," התחיל
הארי פוטר, "העולם של באטמן בכלל לא אופורי!" "באטמן סתם היה
מכוער!" אמרה הדמות, "ואתה... ילד זב חוטם טיפש ומרוצה
שכמוך, היום הגיע תורך. הסוף לפשטות! אני הריאליזור!" ירייה
נשמעה. פרופסור דאמבלדור ירד אחרי חמש דקות להשתין, ומצא את
הארי פוטר עם חור בין העיניים, נשען על אחת האסלות. אקטיביסט
כמו שהוא, הדף את הארי הצידה, פתח את מכנסיו והשתין.  
     
הריאליזור התעורר בביתו שבכפר יהושע, שכוב על הספה, חנות
מכנסיו פתוחה, והרים עוד בירה מהארגז.
"סוף לפשטות," אמר, שתה את כל הבירה בשלוק אחד גדול וראוותני,
יצא החוצה, רץ קצת, טיפס קצת, חייך, וקפץ ממכון התערובת הגבוה
שבמושב.