כבר מזמן התחלתי להסתובב עם האקדח שלי לכול מקום, משום מה
הפתגם "מה הוא איים עליך באקדח, אתה לא חייב להיות חבר שלו!"
קסם לי, החלטתי שהגיע הזמן לשינוי, ועשיתי משהוא בנידון.
התחלתי להסתובב בבית ספר לאיים בעזרתו על אנשים והם כמו
בכישוף, לפתע הופכים לחברים שלי, אומנם הייתי בטוח שבתוך ליבם
פנימה הם מזייפים את החיוכים והשמחה אבל זה לא הפריע לי
במיוחד, אני נשמתי את ההכחשה בלא הפרעה, החיים שלי סופסוף חזרו
למסלולם הנורמאלי, והרגשתי כול כך טוב, מי לא היה מרגיש טוב,
מה עוד צריך. אבל בזמן האחרון רצה שמועה שאיבדתי את האקדח שלי,
זה נכון אך ניסיתי כול כך להסתיר את זה, לפני שבוע נודע לכולם,
רק לפני שבוע היו לי כול כך הרבה חברים ועכשיו אף אחד אפילו לא
יורק לכיווני.
בשלב כול שהוא הבנתי שהמצב הכי טוב הוא להתבודד עם עצמי, איש
לא העריך את המאמצים שלי להיות נחמד וחברותי, לא, זה רק האקדח
שכפה עליהם להתחבר עלי.

בסופו של דבר מצאתי את האקדח והבאתי לבית ספר כולו מבריק
ונוצץ, שכב מתחת למיטה שלי, מתחבא.
שוב התחילו לחייך לכיווני ואני לכיוונם כאילו כלום לא קרה,
חושב בראש 'שיחייכו, אין להם מחר בשבילי.'
הכול עבר כול כך מהר, נכנסתי לכיתה בשקט לא מתבלט למרות שזה
קשה, הרי שכולם חזרו לאהוב אותי, ליטפתי את האקדח בתוך הכיס
שלי מחכה לרגע הנכון ובדיוק לפני שיום הלימודים המשוגע התחיל
הוצאתי את חברי הטוב ביותר ויריתי, יותר לא נראו חיוכים או
חברים טובים. רק הביטוי המעצבן הזה המשיך להדהד בראש..."מה הוא
איים עליך באקדח, אתה לא חייב להיות חבר שלו!"