אם מזדמן לכם לבקר במקדונלדס קצת לפני שאתם עולים לאיזה נסיעה
ארוכה באוטובוס,
לעולם אל תזמינו את הכוס הגדולה של הקולה.
אבל לא על זה רציתי לספר לכם.
בכל אופן, ירושלים, עיר נחמדה, הייתי שם פעם, אני לא גר שם,
הייתי צריך לחזור.
הגעתי לתחנה המרכזית , עליתי על האוטובוס ושמחתי לגלות שהוא
ריק למדי.
זה כיף לשבת לבד בנסיעות ארוכות , יש מקום לרגליים , נוח לישון
ואף אחד לא מציק
לך בנושא הוילון כשהשמש מסנוורת אותו.
האוטובוס כבר הספיק להתמלא מעט אבל עדיין היה ריק יחסית ומעט
מאוד מושבים היו תפוסים משני צדדיהם , ואז היא עלתה לאוטובוס.
היא הייתה מאוד גדולה , מאוד.
אם היא הייתה מספרת לכם שהיא לא באמת שמנה אלא בעלת עצמות
גדולות, לא הייתם מאמינים לה , כי אחרי הכול , לא יכולה להיות
אישה עם עצם כל כך גדולה בתחת.
כנראה שהיו לה מעט יותר קיבות מאדם ממוצע , לא היה לי את האומץ
לשאול אותה על המספר המדויק.
היא התיישבה לידי בחבטה עצומה.
רציתי לברוח.
אי אפשר.
ושלא תחשבו שהיא הצליחה להתיישב בכזאת קלות , לקח לה די הרבה
זמן וזוויות כדי להשתחל בפתח שבין הידית של המושב למושב
שממלו.
היא הפנתה אלי את המבט ופלטה משפט ארוך ברוסית עם המילה "חיפה"
בסופו.
שערתי שהיא שואלת אותי אם האוטובוס מגיע לחיפה.
"כן, האוטובוס מגיע לחיפה" , עניתי.
זאת הייתה טעות:
א. היא חשבה שאני מבין רוסית והמשיכה לדבר.
ב. היא הייתה צריכה להגיע לחיפה.
קצת יותר משעתיים , זה הזמן שלוקח להגיע מירושלים לחיפה,
הרגליים שלי לא אהבו את זה, גם העצמות שלי לא.
היא לא השאירה לי הרבה מקום לשבת.
החלטתי להתעלם ממלחכת העשבים שמשמאלי ולהתעמק בנוף.
בשלב מסוים הסתתי את המבט שמאלה ונבהלתי, מאוד.
הדבר שישב שם החליט משום מה לאכול את הידית של המושב ממול
ונראה די מרוכז במלאכה הזאת.
כשהבנתי שהיא פשוט נרדמה עם הפה פתוח על הידית נרגעתי קצת.
שמחתי שהיא לא נרדמה עלי , זה יכול היה להיות מאוד כואב, ממית
ואף יותר מזה.
הגענו לחיפה.
מעולם לא הייתי יותר מאושר לראות את העיר שחלקים מסוימים
מפיראוס מזכירים אותה.
המסע של האשה שלידי החוצה מהמושב היה אכזרי וקשה (זה היה כרוך
בלקום).
אחרי שבסופו של דבר עלה בידה לקום,  לבצע חצי סיבוב ולהידחק
החוצה, הראתי לה שאפשר להרים את הידית.