ממש עצוב לי
בכית פעם?
הרגשת את העין מתלכלכת, מתרטבת ולפעמים מלוחה?
איך שהפנים מתעוותות, ולדבר נעשית משימה קשה ומעיקה.

לא הגיע לי לבכות.
הייתי ילד רע
עשיתי את כל הטעויות האפשריות... אך עדיין. אני ילד טוב, אני
לא גר בירושלים אבל הקלישאה אומרת שהילדים הטובים באים משם.

היא כבר לא תהיה שלי, היא לא תחזור
אם לקח לה רק ארבעה ימים לעבור למישהו אחר...
So called   ידיד נפש...
זה לא הוגן אתם יודעים?
אף פעם לא פגשתי בו, אפילו לדבר איתו לא יכולתי מלבד הפעמים
בהם הם נפגשו...בלעדיי.
אני משער שלא משנה כמה חזק ומהיר תהיה, לא תוכל לשלוט במתחרש
כשאתה רחוק 300 ק"מ מאהובתך. אם רק היה לי רישיון
זה הרי סיפור של שעה ושלוש ת'רבע עם אוטו ביום שבת בבוקר.

פעם אחת בכיתי לפניה.
זה היה ביסודי כששיחקתי וו וו אף עם חבר בכיתה והוא בטעות קרע
לי את המכנסיים, ואז נאלצתי לכסות (או לפחות לנסות) את הפער
שנוצר במכנסיים.
לא הגיע לי.
לא הייתי ילד רע.

כשהיא באה... אז בהתחלה חשבתי - יאללה איזו קרצייה
כל פעם אומרת שלום ולא מבינה שלא ממש בא לי לדבר איתה כי אין
לנו הרבה במשותף
אבל אז כשהייתי חייב כמו תמיד להעיר הערה מינית ... היא אמרה:
"וואי, אנחנו כל כך דומים, גם אני כל הזמן חושבת על זה"

חושבת... לא עושה... חושבת.
היום למילה חושבת יש משמעות שונה בשבילי - בגללה.
כמו שאר הנשים היא לא יכלה להגיד זין, כוס או לעשות ביד.
אז כשהייתי צריך לספר לה על אתמול בלילה עם יד שמאל (כן, אני
עושה את זה עם יד שמאל) - הייתי משתמש בביטוי "חשבתי" וזה
תפס.
10 חודשים זה תפס
10 חודשים בהם הפכתי מילד למבוגר
מאחד שמתבייש ללחוץ על הכפתור "עצור" באוטובוס לאחד שמעיז
להשתמש בכרטיסייה העירונית שלו בעיר אחרת למרות הסיכון שאולי
זה לא חכם במיוחד.
מאחד שבוכה לכל אחד ואחת כמה שהוא חסר חיים ומכוער ובחיים לא
ישיג בחורה - לפחות עד הצבא... לאחד שמזיין בטירוף (למרות
שעדיף לעשות את זה לאט)

היא הייתה בשבילי הכל
לא רישיון, לא חיסכון
הכל הלך עליה
אני כבר שלושה חודשים עם שקל וחצי בכרטיס בפלאפון...
אבל לא משנה כמה אני אחסוך - הכל התבזבז ... והיא אמור להתבזבז
עד הסוף - אך היא לא רצתה
לא היה לה יותר כוח להתמודד איתי, עם זה.
עם המועקה שנקראית חבר בשלט רחוק.
להגיד לכם את האמת? גם לי לא
לי לא הייתה בעיה עם כל הנסיעות ואפילו לא עם הכסף...
אבל הכאב ראש, והחוסר רצון שלה כשהגעתי
אומנם ברגע שדלת החדר שלה נפתחה, כך גם החולצה והמכנסיים
אבל כבר לא היה לה את אותו ברק...את אותה שמחה

אני אשם.
אני אפס.
אני רואה כדורגל יותר מדי כי אני אומר מילים כמו אפס.

אבל לא הגיע לי!
לא הייתי ילד רע!

אין לכם מושג מה עשיתי איתה
עם הבחורה המדהימה הזאת

כאילו היא עיראקית
האסוציאציה הראשונה שלכם לעיראקים זה אנשים פרימיטיבים וסגורים
שחיים לצדי המסורת.
אבל זה לא נכון, ממש לא.
היא הייתה כל כך פתוחה וכנה... הייתה מוכנה לנסות הכל - ואני
מתכוון ה-כ-ל!

לעולם לא תהיה לי אחרת פוץ, לפחות לא כמוך.
תמיד אחשוב מה היה אם, כמוך.