ישבתי מקופלת ומחובקת בידיה העדינות. לא רציתי שזה יגמר, לא
אחרי כל מה שעברנו ביחד.
אני יצרתי אותה ודיברתי איתה על הכל. אני זוכרת את הפעם שהיא
הלכה. אולי היא פחדה להתמודד עם המצב שלה, עם השהות שלה במקום
הזה והיא העדיפה לברוח ממני. באותו רגע שהבנתי שהיא עזבה קמתי
וחיפשתי אותה. התחלתי לקרוא לה וכמובן שדמעות ועור מאדים ליוו
את הסיטואציה כולה. אחר כך שילמתי על התלות שלי בה בשהות של
יומיים בחדר הסגור, 'היחידה'.
בכל הפעמים שליוויתי אותה בכאב, בתחושות חסרות התקווה שלא
נגמרו, ידעתי שהיא תהיה בסדר. ובכל הפעמים שנפלתי על הקרקע ולא
הצלחתי לקום, היא הייתה שם, הרגשתי את המבט שלה חודר בי ורק
הנוכחות שלה עזרה לי כי ידעתי שרק היא באמת מבינה, הרי היא
הייתה שם לפני.
כמה פעמים הרגתי אותה כדי לנסות להיפטר מהעצב דרכה...
כשיצרתי אותה הכנסתי את העצב והרחמים העצמיים שלי אליה. אולי
אם הפעם היא תמות בדרך שונה היא תעלים איתה את הכל, אבל היא לא
נעלמה כמו שהיא לא תעלם אף פעם. רק תשנה צורה.

היא ליטפה אותי ושיחקה בשיערי הגזור.
"הכל יהיה בסדר". הבטתי בה מנסה ליצור חיוך על פניה, מנסה
להעלות תיקווה בפניה.
"אני לא עוזבת אותך, אני רק מוצאת מקום אחר כדי שאוכל ללוות
אותך מרחוק".  התחלתי לבכות, היא חייכה.
"אני לא טובה לך שאני איתך. הם לא יוכלו להרוג אותי, הם לא
יוכלו להעלים אותי אבל שתינו יודעות שכך עדיף. את צריכה לחיות
את החיים שלך ואני צריכה להניח לך לעשות את זה בצורה שהכי
מתאימה לך."
ידעתי שכל מילה נכונה. הבנתי את מה שהיא אמרה יותר טוב ממנה,
אבל לא הצלחתי לדמיין את העתיד בלעדיה, למרות שהרגע היה כל כך
קרוב. הפעם לא הם יתגעגעו אליה. לא הם יצטערו שהיא שמה סוף
לחייה. הפעם אני יקרא בשמה ויחפש את דמותה הזוהרת ברחוב. הפעם
אני יכתוב לה מכתבים שלא אדע לאן לשלוח.
היא קמה וניתקה מגע. אני נשארתי על הרצפה מכונסת בעצמי והרמתי
את ראשי כדי להעיף מבט אחרון. ראיתי אותה עולה על הרכבת. היא
עצרה, סובבה את ראשה והביטה בי. חשבתי שהיא תחייך, שאני סוף
סוף יראה אותה מחייכת, שפתיה נשארו באותה תנוחה עצובה שתמיד
היו.
הרציף לאט לאט התרוקן. בסופו של היום רק אני נשארתי באותה
תנוחה מכווצת על הרצפה שלעיני שבה הריקנות הישנה והמוכרת. ורק
דמעה אחת זלגה לעבר הסנטר בעודה כותבת את השם המתוק שלה....
מאיה.