ליטפת את שערי השחור בידך הלבנה והיא
נבלעה בין שערותיי ולא שבה להיות כבראשית.
כל המילים שהוצאו מפיך התאבנו מיד והפכו
דוקרנים שפצעו את גופי בשכבי לישון.
ובקומי, בהסירך את בגדיי הקרועים,
הבחנת בגופי המדמם, נעלת נעלייך הכבדות
חידדת חניתך הארוכה ויצאת לצוד, לנקום את דמי.
לפנות ערב באותה מרפסת ישנה, זאת אני חיכיתי
שתשוב והגשם, הוא זה שניקה את גופי מתלאות אמש.
ידך הפצועה אשר שערי לא עשה עמה חסד,
לא עצרה ממך ועל גבך אני נחתי,
שרגליי לא ישרטו ויוכתמו כל הדרך אל האגם הכחול
לשטוף את הטירוף ממני ולהבריק את שפיותי
לעולם לא אשכח את קורבנותייך
שסימנו את הדרך לשם.
צרחתי כשהשדים חגו סביבי, ואתה,
עם לפיד בידך אחוז אמוק גירשת אותם.
ובלילה, אשר דמעותיי הסגירו את פחדי,
כווצת את גופך הגדול בכדי לא להפריע לי
שביקשתי שתשכב עמי באותה מיטה.
שכחת את הלפיד בוער על רצפת בקתת העץ,
ובבוקר, הייתי רק אני באותה מיטה קטנה.
האש כילתה את הכל,  מלבדי.
אני זוכרת כמה בכיתי וקיללתי את אלוהים
שלא נתן לאש לקחת גם אותי כשרצתי לעבר
האגם הכחול יחפה ופצועה, הרוח נגחה בפניי
ודמי התערבב עם דם קורבנותייך והכתים את כפות רגליי.
נפלתי רגעים ספורים לפני שהגעתי אל האגם,
בין כל הגופות העבשות, ולא קמתי עוד.