הורדתי ת'חזייה.
באמת שלא התכוונתי, ועד לפני שבוע אפילו לא נתתי לו לגעת לי
בחזה, עם חזייה, עם חולצה, עם הכל.
פתאום אני בלי כלום.
עד לפני שבועיים בכלל לא הלכתי עם חזייה, אבל פתאום יש לי חבר,
אז זה נראה קצת מזמין, ללכת בלי חזייה.
אז לבשתי חזייה.
ועכשיו הורדתי
או יותר נכון, נתתי לו להוריד
וללטף לי את החזה הצעיר, המתוק, הבתולי.
כי נמאס לי להשאר. כי בדוגרי הרבה יותר כיף
לי.
אבל מה זה אומר עליי? על הגבולות שלי? על אמות המוסר הדפוקות
שלי? שבוע? מה זה בסך הכל שבוע?
אין חוקים. מהר מדיי זה עיניין של הרגשה. אז לפני שלושה שבועות
הרגשתי שמהר לי מדיי אז אמרתי שלום וביי.
לא הסברתי. רק נפרדתי. ככה אני מכירה.
ושבוע שלקח לו להתלבט, ולשגע את עצמו ,ולשגע גם אותי בדרך.
הרי מעולם לא אמרתי שאני רוצה, או הבטחתי להתחייב.
אבל הוא אומר שהוא נפגע, ולא יודע אם לשכוח ממני ולעבור הלאה
או לתת עוד הזדמנות. ואני אומרת שלא יודעת, ויודעת שלא ממש
אכפת לי, אבל השיחות שלו מתחילות להשפיע עליי, ובאמת מהחמודים
הכי קשה להתנתק.
ואחרי שבוע אמר, החליט, רוצה אותי. לא מוכן לוותר.
עליי?
ואני, אני עם השטויות שלי, רוצה לבד, אוהבת לבד, רוצה לגעת,
אוהבת לגעת, נכנעת לפיתויים, קצת מטורפת, הרבה משוגעת. אני,
אני מלנכולית, אני חרמנית, אני סטוציונרית גם בלי אלכוהול, אני
נישקתי את אחותו, אני מדברת שטויות, אני נוגעת בו ואז מסתגרת,
מתקפלת לתוך עצמי, מנתקת עצמי מכולם, מגרה ולא מרשה
אותי הוא רוצה?

הורדתי ת'חזייה.
הורדתי, אפילו שהיה אור, ואפילו שאני לא שיכורה, ואפילו שמחר
אני אזכור. הורדתי אפילו שלא ידעתי אם מגיע לו, ואם אני רוצה
,ומה זה יעשה לי.
פשוט הרגשה של בעצם, מה כבר אכפת לי.
הורדתי ת'חזייה אפילו שהוא לא מסוגל לאמר שהוא
אוהב אותי.
רק שהוא רוצה אותי.
ושאני הדבר הכי יפה וסקסי שהוא אי פעם ראה.
ביינתים זה מספיק.
בינתיים אנחנו חברים שבוע ובעצם אם היה אומר לי שהוא אוהב לא
היה לי הרבה מה לענות. אולי עדיף, שלא אמר.
פתאום אני בלי כלום
אבל פתאום יש לי משהו
מישהו
ממשי, מוחשי, אנושי
לא מטורף, לא מטורף כמוני, לא מטורף מספיק
מנחית אותי על קרקע המציאות. נוגע בי נגיעות קטנות של שפיות.
מצחיק איך נשיקה על הצוואר מעמידה לו ישר.
לפעמים אני צוחקת, גם בזמן, בזמן שאנחנו נוגעים מורידים
הורדתי איתה גם ת'מסכה של העצב. צחקתי באמת של מבוכה וטוב.

נשארתי בלי חזייה.
יומיים, אולי.
חיבוקים, וודאי. אחרת לא יודעת איך שרדנו.
מזל שיש לו מנעול.

זה אקט של חשיפה עצמית. של כניעה. של, בעצם, שליטה מסויימת. של
מעבר דרגה. וכל צעד איתו נדמה כצעד
של מחוייבות.
פתאום מחר אני אראה אותו שוב ויהיה שוב
מה שארצה שיהיה. מה שהתקדמתי, מה שנתתי לו להיות
מה שנתתי
ולפעמים אין לי יותר כח לתת יותר כלום
ולמה דווקא הוא?

בעצם, לא אני הורדתי, בעצם נתתי לו להוריד
רק שמעתי את ה"קליק" הזה והרגשתי את כף ידו הזאת
כף היד שלו גדולה יותר מכל החזה שלי, לעזאזל
אבל לא אכפת לי כי הכל יפה והכל מתחבר
אצלי
ואליו
וכרגע נזכרתי, אולי באמת כדאי שאתקשר
עכשיו.

אני בדיוק הולכת. קצת קר.
הפטמות שלי זקורות. גם בלי שרטוב.
פשוט, התרגלתי, אתם יודעים
הורדתי ת'חזייה
וממש לא בא לי ללבוש אותה שוב.