דויד מן / 1:34 |
חולף על פניי בשתיקה מרושעת.
הקיץ הופך לגשם חורפי
ורגע רופף - לשגרה מייגעת.
וכך הוא גונב רגעים נדירים,
שועט בבטחה לקראת ה"עכשיו",
ואנחנו הולכים, רצים ורודפים,
מתעייפים, מזדקנים, נגררים אחריו.
והנה אור בקצה מנהרה,
והוא מחכה, נעצר בלי סיבה,
עוצם את עייני וממשיך במהרה.
זמן המוות: אחת שלושים וארבע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|