היום נעצו לי סכין בגב.
היא היתה ארוכה כזאת וחדה.
החוד שלה נצץ באור, והידית היתה עשויה מעץ וגולפו עליה ציורים
של חיות בר.
הרגשתי בכאב מתפשט בגופי. הוא עטף אותי במערבולת של צבעים
שצרבו בעורי, והעלו רגשות מתוך היגון. רגשות ישנים של בגידות
ופריצות דרך שנשכחו ממני כל אותה העת. נשמתי הטהורה שהחלה
להתכסות בצבעים של רגשות התנתקה מגופי הגוסס וצפה ועלתה לחלל
האויר המחניק עד ששקעה בחזרה מתוך חוסר איזון הרגשות שהפריעו
לה בציפתה הרגועה בין יאוש לתקווה. מתוך המערבולת התעבתה דמות
בהירה שתווי פניה נעלמו באוויר כאילו בניסיון למצוא גוף אנושי
יותר לחלוק. היא רכנה מעלי. הרגשתי את הבל פיה הצונן על לחיי
הבוערות עדיין, מן היאוש והתקווה ושאר הרגשות שעלו בזכרוני ולא
נתנו לי מנוח. הכאב היה עדיין צורב, ועם כל נשימה הרגשתי כיצד
הוא מתחזק ונחרט עמוק יותר בעורי כדי לא לתת מנוחה לגופי היגע.
מתוך המאמץ פרסתי ידי כקריאה לישועה. שיניתי את תנוחתי כדי
לאפשר לדמות לשלוף את הסכין ולרפא את פצעי, אבל היא רק גחנה
מעלי וחיכתה עד שהיאוש יעטוף את גופי ונישמתי עד אין מנוס-
והלכה.