חיוך ותו לא. כך לפי דעתי זה התחיל, אולי יחלקו עליי ויגידו
"שקרנית, זה היה הרבה לפני" אבל לפי דעתי כמו שמדליקים גפרור
הכל בתהליך מלהבה קטנה, אבל מה שבאמת חשוב היא הלהבה הסופית
הגדולה זו שנותנת אור ושורפת את מקל העץ הקטן אבל בעצם רק אז
בטוחים כי לפני, רק בהתחלה לא יודעים אם היא תכבה או לא היא
קטנה ובקושי נראת וכשהיא גדלה וסופית אז, כן אז יודעים! ככה זה
התחיל כשראיתי בפעם השנייה בפעם הראשונה הוא לא עשה עליי הרבה
רושם הוא היה נחמד וטוב אבל זהו...בפעם השנייה הכל כבר היה
אחרת, ראיתי אותו, דיברתי אתו וזה לא שהיינו לבד או משהו כזה
זה גם אף פעם לא היה הדדי, ניראה לי...וראייה זו תוסבר ותתאמת
בהמשך. ואני בשלי מדברת אתו כשלכל מילה מתווסף חיוך ולכל מילה
יש מעין כובד ומשמעות גדולה יותר ממה שאפשר לתאר, אך הוא מפרש
את חיוכי כחיוך ידידותי ובעורונו ולקייתו בחוסר חוש מישוש הוא
לא מרגיש את כובד מלותיי ואיך החיוך שלי מנסה לבלוע אותו ולקחת
אותו לעולמות רק שלי, להזיות ששייכות רק לי ואולי בעצם גם לו
הוא חלק נכבד מהם, הדבר החשוב ביותר בהן. אנחנו יושבים וכאילו
כלום מסביבנו רק אנחנו קיימים והכל חיוכים כבר לא כבדים הכל קל
נוצתי מרחף ברקיע ושום דבר לא מפריד בינינו אבל אני כבר לא
יודעת אם אני יותר הוזה במציאות או האם המציאות היא ההזיה
ואנחנו ממשיכים לדבר ואני חוזרת הביתה וכל פעם מחדש שנפגשים
הלהבה שלי גדלה ומקל העץ לא מתכלה או לפחות כך חשבתי ופתאום
יום בהיר אחד כבר לא הייתה הזיה ורק מציאות וכדי לאמת את דיברי
התחלתי אני מביאה את הדבר הבא- הוא לא פירש את חיוכי ולא נבלע
בתוכי ומילותי כבר לא כבדות אלא מרחפות באוויר עומדות ללא שום
משמעות ואני בוכה מבנים וחבל לי עליהן כאילו חלק בי יצא איתן,
ליבו שייך לאחרת ואיתה הוא גם התחבר למדתי לשנוא אותה ולסלוד
ממנה ואותן מילים שנעלמו עם חלק ממני לא החזירו אותו ונישאר בי
חלק חסר לאותן מילים ובהזיות מתחילים להגיע אנשים זה כבר לא
לבד כמו שהיה בהתחלה רק אני והוא מתחילים להסתובב סביבנו אין
לנו רגע שקט כולם מפריעים ופתאום אני שמה לב שהכל רעש מסביבנו
אני יושבת קרוב אליו ובכל זאת צעקותיו לא מגיעות אני לא שומעת
והכל מתעוות כאילו עולם ההזיות שלי הוא תיאטרון הבובות של
מישהו אחר, אין לי עולם משלי ולכן גם הוא לא שלי ונעלם לו
לאיטו.
ראיתי אותו שוב...הוא שונה הוא שינה את עצמו והוא כבר לא כל כך
מושך בעיני אבל יש משהו באיך שהוא מדבר אליי כשהוא מדבר אל
כולם הוא מסתכל עליי וגם כשכולם מסביב הוא פונה אליי ותמיד
קורא בשמי והמילים, הו המילים והשם שלי יוצא ממנו עם שיר
שמתנגן אצלי בראש שמתחיל ונלחץ כמו בפטיפון בכל פעם ששמי נאמר
על ידיו ומישהו שרט את התקליט וזה ניגמר כי הוא עדיין איתה, כן
חוסר המשיכה שלי נובעת משכנוע עצמי ועבודה קשה של הראש..הו כמה
הייתי רוצה להתעופף בתוכו עכשיו להימשך אליו ולהיבלע כמו בחור
שחור להיעלם לתוך האינסוף לרחף בלי משקל כמו רכבת הרים לא ידוע
מה יבוא הסיבוב הבא, העלייה או הירידה שבה הלב כאילו נמתח
וחוזר ,נמתח וחוזר, מישהו מושך ועוזב ואני נמשכת ובלית- ברירה
עוזבת הלוואי ויום אחד הקפיץ יחזור אליו ובקצה הוא יהיה אבל
בעצם אם הוא היה מחזיק אז הקפיץ לא היה חוזר אלא רק נעזב והוא
לא היה בקצה.
אני אראה אותו שוב בקרוב אני מפחדת מהשקיפות שלי, כולם שמים לב
כמו בתמונה בשחור- לבן שבאמצע יש ורד אדום שעליו נבולים מחוסר
תשומת לב וטיפוח שכל צמח, בע"ח או אדם זקוק לו כי ניחנו
במודעות ודמיון שבדמיון המציאות היא האמת שאנו ממציאים,
מתפרעים, הכל כמו שאנחנו רוצים ורק משתוללים יותר ויותר.
והמודעות היא המציאות המצויה זו שמסביבנו שכולנו דוחים אך
מקבלים אותה כתורה שהיא זו שבאמת קיימת ושום דבר לא כפי שאנו
רוצים. וזה מאכזב וזה חבל כי ההזיות כה נחמדות אפשר ללכת
לאיבוד בלי לאבד את הדרך כי אפשר להמציא אותה מחדש.
והדרך שלי מובילה אל עיניו הכחולות כמו ים גועש- יש סערה,
מערבולת והגלים מושכים אותי פנימה ואני נותנת להם למשוך אותי
ולקחת אותי עמוק עמוק, נסחפת נושמת מבועות אויר שיוצאות מנשמתך
הגועשת ואני כמו אלמוג בים הגועש כי ממש עמוק בפניים מגיעים רק
זרמים קלים שמניפים אותי מעט, מלטפים ברכות, מנענעים אותי כמו
ריקוד חושני וקצוב יש לו קצב סודי שרק שנינו יודעים- ריקוד
הלהט והאש. והנה הגפרור נגמר התכלה לו הסנה הבוער שרק הוא יכל
לבעור בעוצמה שכזו ולמשך זמן ארוך שכזה, ואני נשארת עם כל זה
ובעצם עם כלום- עם חיוך ותו לא.