לא יודעת איך הגעתי למצב הזה. כל עניין ההיריון היה צריך
להיעצר מיד בהתחלה, אני יודעת את זה היום. אם רק הייתי יודעת
להקשיב. כולם הרי אמרו לי מה יהיה, אבל המחשבה על תינוק נראתה
לי כל כך רומנטית ומקסימה, שאמרתי לעצמי, יאללה, נלך על זה.
הייתי כל כך משולהבת, שדברים כמו אבא נראו לי טריוויאליים.
לפעמים מתבגרים ברגע. אבל מה עושים עם זה עכשיו?
כבר חודשיים שאני במחסן הזה. חיה מקפה ומג'וינטים שהחבר'ה
מביאים לי. באמת, כולם התארגנו יפה מאוד, עשו מגבית. לא ידעתי
שתינוק זה עסק יקר כל כך. בהתחלה עוד חשבתי בטמטומי שאוכל
להרשות לעצמי חיתולים חד פעמיים אבל אפילו בשביל סמרטוטי הבד
האלה הייתי צריכה לאסוף מאות בקבוקים, שלא לדבר על מוצץ ובקבוק
וכל מיני משחקים. מזל שיש את איתן, צריך מישהו מוכשר בידיים.
הוא בנה לי עריסה כזאת ואפילו איזה שני צעצועים, מין טרקטורים
כאלה שנוסעים עקום, כי הגלגלים לא באותו הגודל. אני אפילו לא
ידעתי כמה זמן הדבר הזה גוזל. אני לא מצליחה לישון ולא נשאר לי
בכלל זמן לעצמי, שלא לדבר על ציור ומדיטציה שפעם מילאו את
עולמי. כשהייתי בת שש בערך, אני זוכרת שנכנסו אלינו ליאורה
ודני, חברים של ההורים שלי, היה להם תינוק בן כמה חודשים.
שיחקתי אתו ושמחתי כל כך. ביקשתי אז מההורים שלי אחד כזה
ליומולדת, הם צחקו. אז גם לא ידעתי שאמא לא תוכל יותר להביא
ילדים לעולם, אחרי התאונה. לא חשבתי שאשאר בת יחידה. הלוואי
שגם לי הייתה עכשיו תאונה כזאת, זה היה פותר הרבה בעיות. מעל
הכל קיימת הסכנה, אני כאן עם תינוק בלי אבא, לבד. הייתי ממש
תמימה, חשבתי שבחור, בחורה, מה זה כבר משנה? אבל חוק הטבע כן
קובע, בעיקר במקרים האלה, מסתבר. הנה, לפני שבוע היה פה שוקו,
הדילר של האזור, הוא נכנס לכאן בלילה ואמר שיש לו אקסטות משהו
בן זונה, הוא הציע לי בחינם, רק רצה לזיין אותי. האמת שאם הוא
היה מציע לי משהו לתינוק, כמו חיתולים לחודשיים, נגיד, הייתי
נותנת לו, אני חושבת. אבל כל כך הרבה פעמים בחיים הייתי קרובה
למצב הזה, להזדיין בשביל כסף, וכל כך הרבה פעמים הצלחתי לא
ליפול לזה, שלא התכוונתי להרוס הכל בשביל איזה אקסטה, אז
ביקשתי ממנו להתנדף, ואז חשבתי שמה בעצם עוצר אותו מלקחת אותי,
בלי הרבה חוכמות, לאנוס אותי, לחתוך אותי, להרוג את התינוק.
ככה הדמיון שלי עבד וגם הלב שלי דפק כמו מטורף. אני חושבת שהוא
הרגיש את זה כי הוא פתאום התקרב צעד אחד קדימה, אבל הדבר היחיד
שעצר אותו, אולי, זה הכבוד שעושים לי כאן. הוא ידע שהחבר'ה
ימצאו את מי שעשה לי את זה, יחתכו לו את הזין וידחפו לו אותו
לגרון. מה הייתי עושה בלעדיהם?
אבל הם לא יכולים להיות פה כל הזמן. נגיד שאיזה לילה תיכנס לפה
איזה חבורת מטורפים או סוטים, וכאלה לא חסר כאן...
הקיץ היה הרבה יותר קל, אולי אפילו כיפי במידה מסוימת. היינו
קומונה אמיתית, עירומים על החוף כל היום, ישנים באוהלים שהקמנו
מקני במבוק וסמרטוטים. כולם טיפלו בתינוק, אז עוד היה לו שם,
אקילה, שזה שם הודי.
היו לאקילה הרבה אבות: ג'ון ג'ון, רקש, שון ועודד. אף על פי
שהאבא האמיתי שלו היה עמי.
הייתה בינינו אהבה אמיתית פעם, אולי אפילו יכולנו להתחתן, לנהל
אורח חיים נורמלי, ממוסד כזה. אבל לקראת סוף הקיץ הקומונה
התחילה להתפורר. קנאה, כוחניות ושנאה איימו למוטט את הכל.
אנשים צובעים הכל בוורוד בכל מה שנוגע לקומונות האלה. הם קונים
את הפוזה הזאת של אהבה חופשית, מקטרת השלום, מדורות, גיטרות,
ג'ינגולים לאור השקיעה, מדיטציה עם הנץ החמה. אבל האמת היא
שכמו בכל חברה אחרת יש כאן הכל: אהבה, בגידה, תחרותיות ואפילו
גניבות, אבל מעל הכל - היררכיה. לצופה מהצד נראה שכולם שווים,
אבל במבט מקרוב הוא יגלה שלכל שבט יש המנהיג הבלתי-מעורער ובת
זוגו לשלטון, בדיוק כמו מלך הכיתה ומלכת הכיתה. הם מקבלים את
ההחלטות, הם יודעים מתי הגיע זמן לעזוב את המאהל, והם יודעים
למרוח את השוטרים או את משמר החופים, כשאלה מגיעים. אז נכון
שכולם מזדיינים עם כולם, אבל עדיין כל אחד יכול להגיד לך מי
הזוג הדומיננטי בשבט.
אז עמי ואני היינו הזוג הזה, מלכי הכיתה של הקומונה, עד שהגיעה
ליאנה, היישר משוודיה. נכון, הייתה לה אישיות כובשת, ועמי הלך
אחריה בעיניים עצומות. היא הייתה מין נביאה פילוסופית כזאת,
היא הפחידה אותי עם כל הטקסים שהביאה אתה מהעולם הגדול. יום
אחד הייתה פשיטה של המשטרה על המאהל, והם מצאו סמים ולקחו את
ג'ון ג'ון ורקש למעצר. מישהו החליט שהייתה כאן הלשנה. הם ניצלו
את ההזדמנות שיצאתי ומצאו כסף מתחת למזרן שלי, והחליטו שזה
אומר שאני זאת שהלשנתי וזרקו אותי לכל הרוחות, יחד עם התינוק
שפעם נקרא אקילה והיום הוא נקרא סתם, התינוק.
אז כאלה הם ילדי הפרחים, רוחניים, טובי לב וכל הזבל הזה. רק
אחרי שאת נפתחת ככה עם אנשים וסומכת עליהם את חוטפת מכה כזאת,
מבינה פתאום כמה שאת בעצם לבד בעולם, ורק אז את מבינה איזה דבר
נפלא היה יכול להיות משפחה נורמלית, הורים, אחים, בעלים.
אז זהו, באותו עניין. אבא שלי הופיע לי כאן לפני איזה שבועיים,
לא יודעת איך הוא מצא את הכתובת שלי, אני חושבת שהוא עשה עבודת
בילוש רצינית. מכל מקום הוא נעמד לי כאן, באמצע המחסן המסריח
הזה, זה היה כל כך מביך, הוא שבר לי את כל הפאסון. לא רציתי
שיידע איך אני חיה. אחרי הכל, מאז שאמא מתה אני משקרת לו, כבר
שנים. שלחתי לו מכתבים, כתבתי לו שאני משלימה לבד את תעודת
הבגרות. אחרי זה כתבתי שאני עושה תואר בפסיכולוגיה, סיפרתי לו
על החבר הרציני שלי ושאולי אנחנו מתחתנים בשנה הבאה (מכל
השקרים, זה היחיד שקצת האמנתי בו). אבל דווקא על הדבר היחיד
האמיתי, הברור, בחיים שלי, על התינוק שלי, לא כתבתי מילה.

אז הוא נעמד ככה, באמצע החדר, והתחיל לשטוף אותי: "תראי איך את
נראית," ו"מה את עושה לעצמך?" "איך את יכולה להביא ילד לאורח
חיים כזה?" ובלה-בלה. כל כך רציתי שהוא יחבק את הנכד שלו.
רציתי שהוא יבקש ממני לחזור הביתה, כמו שהוא עשה בגיל שש עשרה
ולא עזר לו כלום. אני אפילו לא יודעת למה ציפיתי לזה. אחרי
שהוא גמר את השטיפה הוא הציע לי כסף. הוא ממש שלף כמה שטרות
מהכיס שלו וניסה לדחוף אותם ליד שלי. אני לא מגזימה כשאני
אומרת שהייתי מעדיפה לשכב עם שוקו בשביל הכסף הזה, זה נראה לי
כזאת פחיתות כבוד, כאילו הודאה באשמה שכל מה שניבאו לי בחיים
התגשם, שאני באמת אפס ואין לי תקווה. אז שיקרתי. אמרתי לו שאני
מסתדרת, לא סיפרתי לו כמה קר כאן בחורף ושאני חייבת עכשיו
בגדים חמים לתינוק. "טוב," הוא אמר, ודחף את השטרות חזרה לכיס
שלו. אני דווקא ציפיתי שהוא יזרוק אותם על הרצפה בזעם, אז
הייתי מחכה עד שהוא ייצא מהחדר ואוספת אותם אחד אחד מהרצפה
השחורה. אבל אלוהים מוכיח לי שוב ושוב שאין לי מזל. במקום זה
הוא השאיר לי על ה"שולחן" פתק עם מספר הטלפון שלו ואמר לי, "אם
בכל זאת תתחרטי, תתקשרי." הכי גרוע זה שהוא הרגיש טוב עם עצמו,
כאילו שהוא עשה את חובתו כאב. זה שהוא מצא אותי, הגיע לכאן
והציע לי כסף, זה מבחינתו תמצית המושג "אבהות". אין יום שאני
לא מחזיקה את הפתק הזה לפחות כמה דקות ומתלבטת. פעם אחת אפילו
אספתי טלכרד שנשארה בו עוד פעימה אחת (תתפלאו, לפעמים אנשים
זורקים דברים כאלה לפח), חייגתי את חמש הספרות הראשונות
וניתקתי. אני יודעת שלאישה עם תינוק לא צריך להיות כבוד ושהיא
צריכה לעשות הכל בשביל הילד שלה. אולי אני שומרת את האופציה
הזאת כמפלט האחרון שלי, אבל בינתיים אני לא מסוגלת. כשהייתי
בערך בת חמש עשרה ראיתי חדשות בטלוויזיה. הייתה שם אישה אחת
שהרגה את התינוק שלה וזרקה אותו לפח. זה ממש זעזע אותי. לא
הבנתי איך מישהי יכולה לשנוא כל כך את מה שיוצא ממנה. רק היום
אני יודעת. זאת לא שנאה, זאת אהבה אמיתית, הרחמים. נכון שלגבי
רוב האנשים יש הבדל בין הפלה לבין רצח של תינוק בן שנה, אבל לא
בשבילי. בכל פעם שניסיתי להיפטר מהתינוק משהו קרה. לפני
חודשיים עשיתי מעקב של שבוע אחרי אישה שנראתה לי מספיק עשירה
ומספיק טובת לב כדי לאמץ תינוק לא שלה. למדתי את המסלול שלה
ותכננתי להשאיר אותו ליד חנות הפרחים ששייכת לה. תכננתי להשאיר
אותו שם בשעה תשע ולהסתלק. הגעתי לאזור החנות היסטרית. בערך
בשמונה וחצי והתחלתי לעשות סיבובים מסביב לחנות. אני יודעת שזה
טיפשי, זה היה יכול להסגיר אותי, אבל לא חשבתי על זה בכלל.
חזרתי בתשע, והיא לא הייתה שם. חיכיתי עד עשר. היא לא הגיעה.
נכנסתי לחנות, כאילו לקנות פרחים, ושאלתי את המוכרת, כבדרך
אגב, איפה בעלת הבית. "אה, היא חולה היום," היא אמרה, ואז
הוסיפה, "זה 42, בבקשה." "או.קיי" אמרתי, ועשיתי את עצמי כאילו
אני מחפשת את הארנק בכיס.
"אני אלך למכונית להביא את הארנק," שיקרתי, ונעלמתי.
בדרך הבנתי ששרפתי את עצמי ככה. אבא צדק. אני באמת לא טובה
בכלום. הייתה פעם סדרה כזאת בטלוויזיה, "הפושעים הטיפשים
בעולם". והיה גם הניסיון הנואש שלי לפני שלושה שבועות. נתתי לו
קצת אלכוהול, ככה כמה טיפות עם האצבע. הוא נרדם כל כך חזק. זה
היה בארבע בבוקר בערך, שמתי אותו בין השיחים ברחוב מרכזי מאוד.
איך ששמתי אותו הוא התחיל לצרוח בהיסטריה. אישה שעברה שם קלטה
את שנינו, אז עשיתי את עצמי כאילו נכנסתי  בין השיחים כדי
להחליף לו וחזרנו הביתה.
אז עכשיו אני כבר לא יודעת, אולי זה סימן שאנחנו צריכים בכל
זאת להמשיך יחד. אולי גם כדאי שאתן לו שם חדש. כשהייתי ממש
קטנה, אני אפילו לא זוכרת בת כמה, אמא הייתה מקריאה לי את
מוכרת הגפרורים הקטנה. אני זוכרת שכל גפרור חימם אותה קצת
והביא לה איזה חלום מאושר. אני נזכרת הרבה בסיפור הזה בזמן
האחרון, בעיקר כשאני רעבה, וזה מרגש אותי מאוד וממלא אותי
ברחמים עצמיים. אני אוהבת לרחם על עצמי, אבל ככל שאני חושבת על
הסיפור, אני עדיין לא מצליחה להיזכר מה היה הסוף.


ספר חדש: 'נורמלי' מאת - ערן לבני, הספר מתאר אפיזודות קצרות
בחייהם של תשעה גיבורים בתקופות חיים שונות - גיל העשרה,
העשרים והשלושים. הספר יצא בהוצאת אסטרולוג וניתן להשיגו
בחנויות הספרים וכן באתרי הקניות באינטרנט