אני אומרת לך ענת, הוא דפוק בשכל הבעל הזה שלי.
אני כבר לא יכולה יותר עם כל הכדורגל הזה שלו, עם החברים
הבטלנים שלו אצלי בסלון ועם כל החרא הזה מסביב, ועכשיו עם
הכבלים האלה זה עוד יותר גרוע. כל סופשבוע הוא תקוע לי מול
המסך, מפריע לי לעשות ספונג'ה ואם אני יגיד לו לזוז לרגע עם
הכורסת-טלויזיה המכוערת הזאת שלו, הוא יהרוג אותי. בחיי,
יהרוג".
"אני מבינה אותך לגמרי סיגי. גם יוסי שלי ככה. רק תגידי לו
משהו באמצע משחק השבת - יהרוג אותך. משוגעים הגברים האלה."
"כן, אבל לפחות ליוסי שלך יש עבודה מסודרת בנגרייה... ואני מה
יש לי מדוד ? מה, אני שואלת אותך ענת ? מאז שסגרו את המפעל
ופיטרו אותו הוא כל הזמן יושב לי בסלון ,מפצח גרעינים ורואה
טלויזיה. אמרתי לו : דוד, כבר חודשיים אתה לא עובד, מתי תמצא
כבר משהו ? אפילו ביקשתי מאח של גיסי יהודה, את זוכרת אותו ?
חתיך כזה.. לא 'משנה ביקשתי  ממנו שידבר איתו בשביל שיעבוד
אצלו במסגרייה. ודוד ? הוא, זה לא מוצא חן בעיניו, כי הוא
אומר, שהוא בכלל לא בכבוד שלו לעבוד אצל מישהו מהמשפחה."
"סיגי, כפרה, הוא צודק. לא מערבבים משפחה ועסקים."
"ענת, נשמה, איזה עסקים איזה ?, אין לנו כסף. נשבר לי לגור
בעיר המסריחה הזאת. דוד הבטיח לי לפני חמש שנים כשהתחתנו, שתוך
שנה שנתיים אנחנו עוזבים את החור הזה. איזה עוזבים ואיזה
נעליים.במקום לחפש עבודה רצינית, הוא יושב לי כל היום בבית עם
גופייה, מעשן  ת'סיגריות טיים המגעילות שלו עם הכרס ככה בחוץ
וממציא לי רעיונות של ילד מפגר.
תקשיבי קטע : ביום רביעי הוא בא אלי ביציאה חדשה.
"תקשיבי סיגי, יש לי רעיון גדול לעסק. את מכירה את הכותל ?"
"בטח מכירה" אמרתי לו.
"יפה. מה כולם עושים בכותל - יודעת ?"
"דוד, כפרה, אני אולי נראית לך מטומטמת, אבל אני מבקשת ממך יפה
: תפסיק לדבר אלי כמו אל מטומטמת, בסדר ?"
"בסדר, בלי רגשי עכשיו. בקיצור, כולם באים שמה, מתפללים
ודוחפים פתקים לסדקים. עכשיו. מה הבעיה של הכותל ?" הוא שואל
אותי.
"וואלה, לא יודעת דוד. מה, הוא לא ישר-פלס ?"
"לא טיפשה" הוא אומר לי (הוא קורא לי ככה כבר המון זמן),
"הבעייה של הכותל זה שכבר אין מקום לשים שם פתקים בגלל שהכל
נורא עמוס כבר אלפיים שנה ובגלל זה אנשים, ובעיניים שלי סיגי,
ראיתי שאנשים מוציאים פתקים של אחרים בשביל לדחוף את שלהם
במקום. ממש גועל נפש. בקיצור, אני הולך לבנות קונסטרוקציה
ממתכת על הכותל. משהו נייד שאפשר להזיז כשיש טקס או משהו, עם
מעלית קטנה שכולם יוכלו לעלות למעלה ולשים פתקים חופשי בכל
גובה שהם ירצו. ככה - לפי החישובים שלי, יש שם לפחות עוד
עשרים-שלושים שנה מרווח-נשימה עד שהקיר יתמוטט. ככה. כל אחד
שעולה למעלה שם שני שקל. ותוך שנה אני בונה לך ארמון בראש העין
כמו שהבטחתי לך מלכת המדבר שלי "
"את מבינה, ככה הוא קורא לי כשהוא רוצה לשכב איתי, מלכת המדבר
שלו. אבל אני מכירה אותו ובאלוהים הוא לא יקבל ממני כלום עד
שאני לא יוצאת מהחור הזה."
סיגי הפסיקה את שטף דיבורה, הסתכלה על ענת וכמעט התחילה
לבכות.
"אשכרה דפוק הבעל הזה שלך" אמרה לה ענת.
"נכון דפוק ? וזה עוד כלום, את קולטת שהוא מחפש לי עכשיו עבודה
עם שעות גמישות. מה זה לעזאזל שעות גמישות ? מה יש לו ילדים
לקחת לחוג שהוא צריך את זה ?"
"טוב די די, מספיק. תראי איך את נראית סיגי. נמרח לך כל הרימל
בעיניים... הם לא שווים את כל הדמעות האלה. חארות כל הגברים,
אני אומרת לך - חארות !!! אנחנו רק בנות עשרים ותשע. זה לא גיל
בשביל לבכות כל כך הרבה."
"אני יודעת ענתי, תאמיני לי שאני יודעת, אבל תסתכלי מסביב.
תראי את החור הזה" אמרה סיגי והצביעה על חבלי הכביסה העמוסים
בשיכון. שני סוחרי סמים ישבו על גדר האבן של הבניין עם
קיסמי-שיניים תקועים בפה וחיכו ללקוחות שבדרך כלל באים עם
החשיכה.
"בחיים שלי לא האמנתי שאני אשאר כאן אחרי הצבא, ותראי, עוד מעט
שלושים שנים מהחיים שלנו אנחנו נקברות פה. תראי את המכוערים
האלה בקפה של אמסאלם. בחיי, אף אחד כאן לא עובד. הכל מלא סמים
ומתפורר. הכל."
"גם ברמת אביב ג' יש סמים סיגי" אמרה לה ענת.
"זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו במקום הזה.
וזה שלהורים שלי לא היה אכפת שאני אגדל כאן, זה לא סיבה שגם
אני אעשה את הטעות הזאת. ענתוש, העיר הזאת הולכת לשום מקום, את
מבינה ? לשום מקום !"

"טוב די סיגי, נשמה, תראי איך את מתעצבנת. לא חראם ?
בוא'נה, יפה יצאה לך החנה. אדום אש. מי עשה לך את זה אהובה ?"
"בטח אהובה, רק לה אני נותנת לגעת לי בשיער. יפה נכון ?"
"יפה פיצוץ. תגידי, את באה מחר לקנות קצת חזיות במרכז ? רק אני
ואת. סוליקו"
"בטח חמודה, א'נלא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. בחיי. אלק
מלכת המדבר שלו. חתיכת חרא..."