אין טעם שאני אספר לכם על דני, אתם לא תאהבו אותו. אף אחד לא
אהב אותו. אומרים שגם אמא שלו, ברגע הלידה, נתנה איזה אנחה
מאוכזבת כשראתה מה יצא אחרי תשע חודשים של איפוק ושהרופא,
הרופא נתן לו זפטה רצינית כזאת, לא בצחוק כמו לכל שאר
התינוקות. אף אחד לא ממש אהב את דני.
גם אין ממש טעם שאני אספר לכם על החיים של דני, איך הוא גדל
פחות או יותר לבד, עם אמא שלו רב היום בעבודה, בלי חברים, בלי
כלום. רק הוא והבית הריק. חוזר כל יום הביתה, נועל אחריו את
הדלת ומחכה. לפעמים רואה קצת טלוויזיה, לפעמים משחק טיפה
במחשב, מעביר את הזמן עד ללילה והולך לישון. לא יותר.
אין טעם שאני אספר לכם על איך התייחסו אליו בגן, בבית-הספר,
בתיכון... הכל היה אותו דבר, לפחות בשבילו. בשום מקום לא הצליח
למצוא מישהו להתחבר איתו, מישהו שלא מנסה רק להציק לו, להטפל
אליו, לצחוק עליו. מישהו שבאמת איכפת לו. לדני לא היו אנשים
כאלה. ילדים, נערים, אנשים, כולם העדיפו להתרחק מדני, כולם
העדיפו לקרוא לו בשמות ולזרוק עליו דברים. לדני לא היו חברים.
אהבה בכלל לא הייתה לו. ספק אם מישהי בכלל שמה לב לקיומו.
מהיום האומלל בו נולד ועד היו בו נקבר באדמה לא הייתה אחת
שהתעניינה בו, אחת שרצתה אותו יחד איתה .אף אחת מעולם לא אמרה
לו 'אני אוהבת אותך'. לאף אחת לא היה איכפת.
אין טעם לספר לכם מה הוא עשה כשגדל, דני, על העבודה המזופתת
שמצא, על השעות הארוכות שהשקיע שם והשכר העלוב שקיבל בתמורה.
אין טעם לספר לכם על היחס שזכה משאר האנשים בעבודה, או על איך
שעבר לגור בדירה קטנה ואפלה אחרי שאימו מתה ואיך שחי שם לבד כל
חייו.
ואין טעם שאני אספר לכם על הימים האחרונים של דני בעולם, על
איך שהוא סבל מהמחלה, על כל הכאב שסבל מידי יום, או על איך
שבסופו של דבר נפטר שם בבית החולים, לבד, מבלי שלאף אחד יהיה
איכפת.
אין טעם לספר לכם על הבקשה האחרונה שלו, על המילים שביקש
שיחרטו על קברו.
אבל עכשיו, שאני עומד פה והקבר שלו ניצב מולי, הרחק בפינה
הנידחת של בית הקברות, מוזנח ומלוכלך. עכשיו שאני עומד פה
וקורא את האותיות הדהויות על המצבה, עם השם של דני, והמילה
הבודדת שביקש שיחרטו, אני חושב שאולי בכל זאת יש טעם לספר לכם
על דני, אני חושב שאולי בכל זאת, אחרי הכל, אתם צריכים לדעת.