הנסיעה במונית לשדה התעופה היתה איומה. הרגשתי את האוכל יושב
לי בגרון ומאיים לצאת. אמא ישבה לידי ואבא ישב מקדימה, ליד
הנהג. הם דיברו בניהם, אבל אני לא הקשבתי. הדבר היחיד שהעסיק
אותי באותם רגעים היה תכנון הרגע שבו אני אהיה מוכרח להקיא.
האם אספיק להגיד לנהג לעצור בצד, או שאקיא בתוך המונית, אולי
אפילו על חולצתה של אמא.

בסופו של דבר לא הקאתי. הנהג עצר את הרכב ומייד יצאתי החוצה,
והרגשתי השתפרה מעט. הפכתי את דרגות הבחילה שלי למשהו שיהיה לי
קל להתמודד איתו, נניח שהקאה היא 100, והרגשה טובה היא 0, בזמן
הנסיעה הרגשתי 80, ועכשיו אני מרגיש בערך 50. כלומר 50 אחוז
שאני אקיא. בזכות המספרים האלה למדתי לשלוט בבחילה שלי.

עזרתי לאבא עם המזוודות והבחילה ירדה עד ל40. אבל כשנכנסנו
לתור הבדיקות וכרטיסי הטיסה, הבחילה שוב עלתה והגיעה לאזור
ה70. אני עומד לעלות על מטוס בפעם הראשונה בחיי, ואני מת מפחד.
לא מהתרסקות או חטיפה של מחבלים, אלא מלהקיא במטוס.

לאחר שחיכינו מלא זמן, והבחילה עלתה וירדה, הגיעה השעה לעלות
למטוס, והבחילה, כצפוי, זינקה מייד בכמה עשרות אחוזים. הייתי
חייב לשבת ליד החלון, אחרת האחוזים היו עולים. למזלי הרב אבא
נתן לי לשבת איפה שרציתי, מה שהוריד מעט את האחוזים שלי.

כאשר המטוס החל לזוז ציפיתי שהאחוזים יעלו, אבל משום מה התחלתי
להנות מהחוויה, והאחוזים ירדו להם. הדיילת הגישה לי ספרייט
ואני שתיתי אותו בזהירות, לא להכעיס את האחוזים. מאזור אחורי
במטוס שמעתי מישהו מקיא, ובמקום להגעיל אותי, זה דווקא שימח
אותי. הייתי ממש מאושר מהעובדה שמישהו לא הצליח לשלוט בבחילה
שלו, ואני כן הצלחתי. אני פאקינ גאון! הצלחתי להשתלט על הבחילה
הנוראית. עד היום כאשר ראיתי או שמעתי מישהו מקיא, אפילו בסרט
קולנוע, הרגשתי בחילת הזדהות. ועכשיו לראשונה הייתי אדיש. יותר
מזה, ממש שמחתי שמישהו מקיא וזה לא אני.
הבחור הקיא מלא במשך כל הטיסה ואני חייכתי והבחילה ירדה כמעט
לאפס. הנחיתה היתה קצת קופצנית, אבל מה אכפת לי? אני הצלחתי
להשתלט על החרא הזה. ועשיתי הכל בכוחות עצמי. כל הפסיכיאטרים
זבלו את השכל ולא עזרו בכלום. רק אני, בעצמי, פתרתי את הבעיה.
כבר ציינתי שאני פאקינ גאון?

כשירדנו מהמטוס ראיתי כמה בחורות צעירות שהחזיקו שקית הקאה
ביד. זה ממש הפך אותי למאושר. הן היו חלשות, ואני, אני הייתי
חזק! אני שולט בעצמי. אני מתגבר לבד על בעיות. הרגשתי שאין שום
דבר שיכול להטריד אותי יותר. פאקינ מלך העולם.

נסענו למלון ובסיור הראשוני בחדר קראתי בחוברת שיש שולחן פינג
פונג במלון. אני ממש אוהב פינג פונג. מייד ירדתי למטה לחפש את
השולחן. מצאתי אותו תוך מספר דקות. היו שם שני ילדים ששיחקו,
אחד בערך בן 15, והשני בערך בן 10. עמדתי קצת לידם וצפיתי
במשחק. כשהוא נגמר הם הציעו לי לשחק איתם, וכמובן שמייד
הסכמתי. שניהם היו בערך ברמה שלי. הם סיפרו לי שהם אחים, ושאמא
שלהם עובדת במלון הזה, לכן הם מגיעים לכאן כל יום במהלך החופש
הגדול. שיחקתי איתם שעות רבות, ובהמשך הצטרפו עוד אנשים
ושיחקתי גם איתם. כל כך נהניתי עד שההורים שלי היו חייבים
לגרור אותי כדי לאכול ארוחת ערב. בלילה שיחקתי עוד, ואיך שקמתי
בבוקר מיהרתי לשולחן הפינג פונג.

יומיים לאחר שהגענו למלון התברר לי שיש תחרות המלון בפינג פונג
כל שבוע, והיום בצהריים תהיה אחת כזאת. מיהרתי להרשם, והתאמנתי
כל הבוקר. בזמן ששיחקתי עם איזה בחור אחד, הרגשתי שמתחילה
לכאוב לי הבטן. הייתי חייב, אבל חייב לחרבן! איך שהסתיים המשחק
עליתי לחדר, ונכנסתי לשרותים.

ישבתי שם על האסלה וניסיתי לחרבן, אבל לא יצא לי כלום. שעה
שלמה ישבתי שם. הצצתי בשעון וראיתי שהתחרות עומדת להתחיל בעוד
כרבע שעה. התחלתי להלחץ מזה שאני הולך להפסיד את התחרות בגלל
עצירות. ואז פתאום, בעודי מתאמץ בכל כוחי להוציא איזה גוש טוב,
נזכרתי במה שקרה במטוס. אני הרי פאקינ גאון! אני מלך העולם! אז
למה אני לא מסוגל לפתור בעיה כה פשוטה. התחלתי לנתח את הבעיה.

אני צריך להיות עוד כמה דקות למטה. אבל לפני זה אני חייב
לחרבן. אני לא מצליח לחרבן. אני צריך למצוא דרך להוציא את החרא
מהתחת שלי תוך מקסימום 10 דקות. מה עושים? הסתכלתי סביבי, אולי
יש משהו שיעזור לי.. על הכיור עמדה סלסלה מלאה בסבונים קטנים,
שקיות של שמפו וקונדישנר, וגם מין שקית ניילון שנשים לובשות על
הראש בזמן הרחצה.

יוריקה!!!

קמתי מהאסלה ולקחתי את השקית ניילון הזאת. הלבשתי אותה על היד,
הכנסתי אצבע לתחת וכשהוצאתי אותה.. הפלא ופלא, ערמת חרא קטנה
עיטרה את האצבע.
ניגבתי את האצבע עם נייר טואלט ומייד הכנסתי שוב לתחת. כך
הוצאתי כמות לא קטנה של חרא בדרך אלטרנטיבית, והייתי ממש גאה
בעצמי. זה היה אפילו יותר טוב מלהשתלט על הבחילה שלי. הצלחתי
לעבוד על העולם ולהתעלם מעצירות, תופעה שמליונים סובלים ממנה.
אני פאקינג גאון!

רצתי למטה והגעתי בזמן לטורניר. אמנם הפסדתי בסיבוב הראשון, כי
הוגרלתי לשחק מול איזה בחור מגודל שזיין לי את הצורה במשחק,
אבל כשנזכרתי איזה פאקינ גאון אני, לא התאפשר לי לחוש באכזבה.
הייתי כל כך גאה בעצמי. מלך העולם או לא מלך העולם?