מסך המחשב שלי באמת מנוכר, לא חשבתי אף פעם שעל משהו שנותן לי
כל כך הרבה, אני יכולה להגיד "מנוכר".
אצבעותי, ידועות הקשות, ופורטות בקלות על המקלדת המוכרת שנכנעת
למגע הקל שבאצבעותיי.
אני כותבת סיפור,
מנסה לכתוב משהו שמתרוצץ אצלי בראש כבר המון זמן, יותר מידי
זמן, משהו שהופך להיות מעיק וכואב ככל שהדקות האנוכיות נאחזות
במספריי השעון.
אני לא מצליחה לכתוב דבר, עושה סיבוב בבית, סיגריה במרפסת, קפה
במטבח ומתיישבת שוב, בעקשנות, נחישות בעיני.
אני אכתוב, ועוד איך אכתוב, המילים ינזלו מאצבעותיי אל תוך
המסך הזה, שמולי, ויתגבשו לכדי יצירה נוגעת, עדינה, כואבת, כל
מי שיקרא ימצא בתוכה את עצמו, ירגיש את דפיקות הלב המואצות
שאתה מתקרב אל השיא, ההבנה, ההזדהות.
כותבת ומוחקת, כותבת שורות שלמות של אותיות ציוריות, משפטים
שמתפתלים על קצוות המסך, נגיעה אחת ואני מוחקת אותם באכזריות
שרק לי יש לגבי דברים שאני כותבת.
מסביבי, תעתועים אפלים של סופרים הלכודים בשלשלאות אל שולחן
הכתיבה הכבד, פנייהם מעוותים מלילות של התהפכויות בלתי נפסקות,
ודפיהם נשארים ריקים, והם כותבים, הו, הם כותבים,
בטירוף, באקסטזה, מקיאים כמויות של מילים על הדפים, והדפים,
כמעשה שטן, נותרים חסרי הבעה, מסתכלים על הסובלים בעיניים
אדישות.
עיניהם המעונות, רודפות אותי ואני בודקת סימני שלשלאות על
רגלי,
כלום.
אין שם כלום, אבל העיניים... אני מהרהרת בדמות המיוסרת, בצבעים
עמומים שנשקפת מולי.
ההשראה מתחבאת בפינה החשוכה מלאת האבק בחדר שלי, מסרבת לצאת
מפחד העולם, ומשאירה אותי עם שורות ריקות תוכן על מסך מנוכר
שהבוהק שלו מכאיב לי נורא, לעיניים וללב.
לוקחת לראות,
ונושמת עמוק, מחפשת משהו להיאחז בו, רעיון שיחייה את מילותי
הריקות שגוססות עכשיו.
שוב טיול, שוב סיגריה, טלפונים שמצלצלים לפעמים, ולפעמים שקט
שמכאיב לי בקצות העצבים.
רע להיות לבד,
רע להיות לבד שאתה אפילו לא מסוגל להוציא שורה אחת של הגיון
מבין כל המשקעים האלו, שלא נותנים לך מנוח.
לא אכתוב,
לא היום, נעבור גם אותו בדקלום של "יהיה בסדר", והמסך יהבהב
באור הכואב הזה שלו.
אני אכאב בתוכי,
ולא אכתוב, האותיות ימשיכו להעלות עובש בראשי
והמשפטים ירקבו בפינות אפלות
את הכתיבה אני משאירה לאלו שבאמת יכולים.