מחלון הקרון העמוס הוא יכול היה להבחין שהתחנה כמעט ריקה. עמדו
שם רק שלושה אנשים: זוג יושבי משרדים עם תיקיהם המשמימים,
מנסים ככל האפשר להתרחק מפחי הזבל שבטנם המשתפכת העלתה צחנה
(כל כך איומה שהוא יכול היה להרגיש בה ממקום מושבו ליד החלון
הפתוח למחצה) ו"היא".
הוא לא ראה את פניה אבל צלליתה המיוחדת והעמידה הגאוותנית
להחריד שלה לא הותירו כל ספק בלבו - זאת החברה שלו. משום מה
החליט לא לקרוא לה מהחלון אלא לגשת לעברה ומבלי משים ניתר
בקלילות של פנתר מטורף אל הדלת העומדת להסגר. הוא צנח בבטחה על
הרציף ושם פעמיו אליה.
באותו הרגע, כמו מתוך כוונת זדון, נעצר בחריקה קרון רכבת מתאחר
ופרץ אדיר של המון אדם כמו ניתז מתוכו ושם לעיל את מאמציו
לגמוע את המרחק הקצר שנותר עד לאיחוד המיוחל עם אהובתו.
למרות קוצר רוחו הוא חיכה בנימוס עד שאחרון הנוסעים יחצה את
דרכו ורק אז המשיך תוך שהוא מגניב מבטים חוששים אל דמותה.
לחרדתו גילה שהיא עומדת לעלות לרכבת - מה שאילץ אותו לצרוח את
שמה כמה פעמים בקול של חתול רחוב עצבני תוך שהוא מנסה להתקרב
אליה בצעדי ענק גמלוניים.
המאמץ השתלם, צעקותיו וידיו המתנופפות בהיסטריה אנה ואנה גרמו
לה להפנות את מבטה אליו לשבריר שניה. זה באמת קרה בהרף עין אך
זה הספיק לו כדי לקלוט שכל טרחתו הייתה לשווא. זו פשוט לא
הייתה היא! הדמיון אומנם היה רב אך הפרצוף בהחלט לא היה זה של
חברתו. הגילוי הזה מילא אותו בבושה גדולה והוא קיווה שהפעם הזו
האדמה באמת תיפער את פיה ותבלע אותו אך משהבין שזה לא עומד
לקרות, וכדי למנוע מעצמו מבוכה נוספת הוא זינק על הקרון הראשון
שראה וברח משם כל עוד רוחו בו.