על העטיפה של ספר שירים מצויירת נערה, ופרחים מתעופפים עליה,
כמו באחד השירים שלי, שכתבתי בימים שמחים.
אבל אצלי הנערה רקדה לה ערומה בהתעלות, כשזה קרה.
וכאן ועכשיו היא עומדת לה בעיניים אדומות, אולי מבדידות,
זרועותיה מוצלבות לפניה, משדרות הגנה עצמית וריחוק. היא כמו
חוסמת את הדרך אליה. לבושה - שמלה מיושנת, בגזרה מרובעת
צווארון, עם סינר לבן, מיושנת ומפוספסת. היא נראת מרובעת
ומשעממת וצייתנית, חסרת ביטחון ובודדה, בשמי העננים האפורים.
הפרחים מנסים להצית אותה בלהבתם, אך נכשלים לעמוד אל מול עיניה
העצובות.
היא כמו תליון על צווארי שבא לסמל את השתייכותי למגזר הנשים
העצובות.
כמו סקטור מדוכא באוכלוסיה.


       

מגזר הנשים העצובות.
מאשרות הבנה במבט.
לפעמים חזקות נלחמות כלפי חוץ.
לפעמים גם על הבמה הן בוכות.
מבט אחד מרחף בעינהן
מדביק את כולן
לקבוצה עצובה אחת.
שלעולם לא תרוץ לכנסת.

אולי אנחנו תקועות איפהשהו.
הושארנו בבית הישן,
וכך נישאר גם כשנגדל
מאחור
אולי במטבח
שוטפות כלים.
אבל מה שבטוח -
לבד.