אני עצובה כשאני אוהבת מישהו ולא יכולה לומר לו זאת.
אני עצובה כשלא מחזירים לי אהבה.
אני עצובה כי אני לבד.
אני עצובה כי אני לא חכמה.
אני עצובה כשפוגעים בי פיזית ונפשית.
אני עצובה כשאני פוגעת.
אני עצובה כשדברים לא מסתדרים לי.
אני עצובה כי אני עצובה.
אני עצובה כי העבר שקוע בי.
אני עצובה כי אנשים שחשבתי שהם חברים שלי, הם לא באמת כאלו.
אני עצובה כשלא משתפים אותי.
אני עצובה כשלא מקשיבים לי.
אני עצובה כי שונאים אותי.
אני עצובה כי אוהבים אותי ולא יודעים למה.
אני עצובה כי אני מפחדת.
אני עצובה כי לא מבינים אותי.
אני עצובה כי אני חוששת מהעתיד ויודעת שלא אהיה משהו.
אני עצובה כשלא מתעניינים בי.
אני עצובה כשיש לי סיוטים.
אני עצובה כשאני שומעת שיר מדכא.
אני עצובה כי יש אנשים רעים ואכזריים בעולם.
אני עצובה כשמנצלים אותי.
אני עצובה כשצועקים עליי.
אני עצובה כשלא מחבקים אותי.
אני עצובה כשלא פונים אליי.
אני עצובה כשאני רבה עם אנשים.
אני עצובה כי אני שונאת את עצמי.
אני עצובה כשלא זוכרים מה שאני אומרת.
אני עצובה כשאני אומרת דברים ולוקחים אותם אחרת.
אני עצובה כי לא טוב לי במשפחה.
אני עצובה כי סבא שלי נפטר.
אני עצובה כשאני מתגעגעת.
אני עצובה כשאין לי עם מי לדבר ואל מי לפנות.
אני עצובה כי אף אחד לא מזדהה עם מה שעברתי.
אני עצובה כי אנשים שופטים אותי ואפילו לא מכירים אותי.
אני עצובה כשלא שומרים איתי על קשר.
אני עצובה כש-מה שנותר זה רק להעלות זיכרונות (לטוב ולרע).
אני עצובה כשאני מאכזבת.
אני עצובה כשלא נותנים לי לשמוע מוזיקה בווליום גבוה.
אני עצובה כשמפסיקים אותי כשאני שרה או מדברת.
אני עצובה כשאני קוראת על מעשי אונס/רצח/תאונות בעיתון.
אני עצובה כי ... לא תמיד יש סיבה