יש בתוך כל אחד מאתנו גנזונק. הוא קטן, ורוב האנשים לא יכולים
לראות אותו בעין עירומה, אבל הוא שם. ביום הוא ישן, והאמת היא
שגם את רוב הלילה הוא מבלה בשינה. נו, ככה זה עם גנזונקים. אבל
מדי פעם, כשהוא ער, הוא מארח לנו חברה. הוא כמו קול קטן בראש
שלנו, כל כך קטן שאפילו אנחנו עצמנו בקושי שומעים. הוא לא ממש
מחשבה ולא ממש רעיון וללא ממש כלום. ובכלל - הוא יצור די
מופשט. הגנזונק אתנו מאז שאנחנו נולדים ונשאר אתנו עד היום שבו
אנו משיבים את נשמותינו לבורא, ואז הוא נעלם. הוא לא יכול
להמשיך לחיות בלעדינו, כי גם דבר מופשט צריך מישהו שיאמין בו.
אבל איפשהו יש איש זקן - השער שלו אפור וארוך, הפנים מלאות
קמטים, הקול קצת רועד, והחולצות תמיד מאובקות - שיודע איך לקחת
את הגנזונק של מישהו ממש לפני שהוא מת, ולהמשיך לגדל אותו. יש
לו חווה של גנזונקים, היית מצפה שמן חווה כזאת תהיה בטיבט, או
אולי בהודו, אבל היא בנוואדה, בערך מאתים קילומטרים מחוץ
ללאס-וגאס. בכלל - האיש הזה הוא מן קאובוי מהמערב הישן. פעם
בכמה ימים הוא הולך למחלקה שבה מחזיקים חולים סופניים בבית
חולים. הרבה מהם כבר מכירים אותו, כמה מהם אפילו חברים די
טובים שלו. הם אמנם לא יודעים למה הוא שם כל הזמן, אבל זה נחמד
להם שיש מן קאובוי זקן כזה שבא לדבר אתך. כשמישהו שם מת הוא
מתקרב אליו, ואיך שהמוניטור של הלב, או הא.ק.ג., או איזה מכשיר
שזה לא יהיה שהאיש מחובר אליו מראה פתאום קו שטוח, הוא מתכופף
אליו ושם יד אחת על האוזן שלו. כשהוא מוריד את היד הוא מהר שם
את הגנזונק בשקיק קטן בכיס, ומניח לנפטר.
בחווה שלו הגנזונקים גדלים, ואחרי כמה זמן אפשר אפילו לראות
אותם בלי מיקרוסקופ ובלי כלום. בפעם הראשונה שהייתי שם היה לי
קצת קשה להבין איך הגנזונקים האלה חיים בלי שיהיה מי שיאמין
בהם, עד שהקאובוי הזה הסביר לי שיש לו מספיק אמונה בשביל כל
הגנזונקים בחווה, ועוד הרבה יותר.
אפילו כשכבר אפשר לראות אותם, הם עדיין די מעורפלים, מופשטים.
מן צורה לא ברורה שנעה במעגלים על גבי מעגלים בתוך עצמה, מדי
פעם חלק ממנה יוצא מפוקוס, ומדי פעם חלק ממנה פשוט מתעוות או
מחליף צבעים, והכל במין הרמוניה חסרת הרמוניה שכזאת.
וישבתי שם בחווה והקשבתי לו מדבר, כמעט שבוע שלם ביליתי שם ואז
השארתי את כל זה מאחורי וחזרתי הביתה. כשהוא, הקאובוי הזקן,
ימות, אני אדע ואני אהיה שם כדי לקחת את הגנזונק שלו.