נכון יש את  האנשים האלה ברחוב- האנשים הרגילים האלה שאתם
רואים כל יום ברחוב שתוך שתי שניות אתם בכלל לא זוכרים איך הם
נראו או אפילו אלה שאתם חושבים לעצמכם איזה מזל שאני לא נראה
כמוהם או משהו כזה.  כל אלה שאם הייתם טרומן היו נקראים
ניצבים. חשבתם פעם מה הם חושבים עליכם? באיזה קטגוריה הם שמים
אתכם?
בחיים שלכם אתם המרכז- היחידים שתמיד יהיו שם- לטוב ולרע.
אהבות באות והולכות. ידידויות מתרופפות עם השנים. אפילו בני
המשפחה הקרובים ביותר לא יהיו שם תמיד. ככה שיש לכם רק את
עצמכם. אתם מרכז החיים שלכם ולמרות כל הסתייגות שתהיה לכם זה
מה שיש- אתם פשוט תמיד תהיו אתכם- ברגעים הכי פרטיים, הכי
אינטימיים והכי בודדים. אתם פשוט תקועים עם עצמכם.
אבל האם אתם באמת מכירים את עצמכם הכי טוב?  אני חושבת שלא. יש
בכלל מישהו שמכיר אותנו הכי טוב? אני לא בטוחה. כל אחד מכיר
חלק אחד שלי. אולי החלק ש איפהשהו בתת מודע שלי או משהו אני
רוצה שהוא יכיר.
מי אני בעצם? אני מתכוונת- מה מרכיב את האישיות שלי? הטעם
המוזיקלי שלי?- מוסיקה שאחרים יצרו והחברה אוהבת. הטעם שלי
בבגדים? הוא מוכתב ע"י החברה. הדעות הפוליטיות שלי? אני פשוט
שמעתי דעות של אחרים וליקטתי את מה שהכי מתאים לי, או מה
שלדעתי החברה תחשוב שמתאים לי? כל הדברים שאני אוהבת- דברים
שאחרים יצרו. כל המחשבות שמתרוצצות לי בראש- איך הן התחילו?
מישהו בטח זרק לי איזהשהם  רעיונות ראשוניים או פחות
ראשוניים.
וכל האנשים האלה- האנשים שהכניסו לנו מחשבות לראש, האנשים
שיצרו את הדברים שאנחנו אוהבים, האנשים שמרכיבים את החברה
שמכתיבה לנו מה לאהוב
ממה הם מורכבים?