לפני 4 ימים אמא אמרה לי שהיא שולחת אותי למחנה פתולוגיה, היא
אמרה שהגיע הזמן שאני אכנס לעסק המשפחתי. בזמנו לא התעניינתי
הרבה בפתולוגיה אבל תמיד היה לי חלום ללכת למחנה פתולוגיה כמו
אחי הגדול לפני ואבי לפניו (בזמנו של סבא הפתולוגיה לא הייתה
פופולרית כמו היום).
רוב הציוד הנדרש למחנה כבר היה לנו בבית כמו: מוט החניטה של
אמא, ואפילו האזמל עם ציורים של הטלטאביז שאחותי הקטנה קיבלה
ליומולדת לפני חצי שנה (אבא גם התעקש שאני אקח מסיכת הוקי
לבנה... הוא טען שאני אבין אח"כ למה היא שם). כל מה שהייתי
צריך זה כפפות חדשות אבל אבא אמר שכפפות זה לחנונים ואם אני
רוצה להיות גבר אמיתי אני צריך לחפור לתוך הגופה בידיים
חשופות. כמובן שרציתי להיות גבר כמו אבא וסבא (למרות שסבא
אפילו לא היה במחנה פתולוגיה).
אמא לא ארזה לי אוכל בגלל שאבא אמר שחלק גדול מהעניין זה
הישרדות. ביום הנסיעה אבא הסיע אותי לתחנה שממנה יוצא האוטובוס
למחנה, לפני שיצאתי מהאוטו אבא נשען לעברי ואמר משהו שאני
לעולם לא אשכח: "אני יודע שתצליח... זה בדם שלך". בזמן שעמדתי
בתחנה, למרבה שמחתי, הגיעה חברתי הטובה נועה שגם כן הולכת
למחנה פתולוגיה ואת אדי שהיה בדרכו למחנה קבצנות, הוא הלך בלי
תיק רק קערית עץ קטנה והרבה רצון טוב. אמרנו היי אחד לשני והוא
המשיך בדרכו לתחנת העגלות של מחנה הקבצנים (אדי גם בא משושלת
ארוכה של קבצנים, אפילו סבא שלו). אף פעם לא חיבבתי את אדי,
תמיד כשבאנו אליו הוא החביא את הבייגלה ואף פעם לא כיבד אותנו
ותמיד אמא שלו היתה מגרשת אותנו בצעקות כי היא חשבה שאנחנו
באנו לגנוב להם את האוכל.
נועה היא החברה הכי טובה שלי ולמרות שאף אחד במשפחה שלה לא עסק
בפתולוגיה נועה גילתה עניין רב בתחום והסכימה בשמחה להתלוות
אלי למחנה.
כשעליתי לאוטובוס ראיתי שהוא כמעט מלא והבנתי כמה פתולוגיה
פופולרית באזור שלנו. הנסיעה נמשכה כ 3 שעות ובמהלכה התיידדתי
עם כמה מהילדים האחרים. היה את מושיק שגם משפחתו עוסקת בתחום
הפתולוגיה, דמיאן שנשלח למחנה רק בגלל שאיחר להירשם למחנה
עינויי ימי הביניים (שדווקא היה די פופולרי בזמנו של סבא) ודנה
המסוממת. הכי חיבבתי מושיק כי הוא כבר שנה שנייה במחנה והוא
כיבד אותי בביסלי שלו ודנה פיזרה לי על זה סוכר מיוחד שהיא
טענה שישפר את הטעם של הביסלי בהרבה.
כשירדנו מהאוטובוסים חיכו לנו בחוץ המדריכים לבושים בסינרים
שחורים מגומי ומשקפי מגן. כל אחד מהמדריכים הקריא רשימה של
שמות כדי לחלק אותנו לקבוצות של 6. למזלי נפלתי בקבוצה עם דנה,
נועה, דמיאן, מושיק ועוד ילד צנום עם משקפיים בשם רון שכל הזמן
השתין במכנסיים. למדריכה שלנו קראו מתושלח והיא הייתה מאד יפה,
מתושלח הראתה לנו את הבקתה של הקבוצה שלנו שהייתה הכי קרובה
לאגם. הבקתה הייתה מורכבת מ 3 חדרי שינה, שירותים + מקלחת
וסלון. אני הייתי בחדר עם דמיאן, דנה עם נועה ומושיק נדפק עם
רון שלמראה החדר השתין במכנסיו ואחרי שמתושלח הראתה לו איפה
הדלי והסמרטוט יצאנו לחוף האגם לשיחת פתיחה עם מנהל המחנה
זבולון, זבולון סיפר לנו על כל הפעילויות שמתוכננות לשבוע
הקרוב, איחל לנו בהצלחה ושיחרר אותנו להתקלח ולהתלבש לארוחת
ערב. מתושלח הלכה לביקתת המדריכים ואנחנו לבקתה שלנו. כשחזרנו
לבקתה התחלנו לריב על התור למקלחת ורק דנה ישבה בצד ובהתה בקיר
בחיוך רגוע, בסוף הוחלט שדמיאן יהיה ראשון אני שני נועה אחרי
ואחריה דנה ואז רון (שבמהלך הוויכוח כבר הספיק להשתין במכנסיו)
ולבסוף מושיק. כשיצאתי מהמקלחת ראיתי שדנה מתחילה להתעורר
מהחלום בהקיץ שלה ושמעתי את מושיק צועק ואת רון רץ עם הסמרטוט
וממלמל משהו על מברשת השיניים של מושיק. נועה יצאה מחדרה עטופה
במגבת (לשטיפת ידיים, שרמוטה) לכיוון המקלחת ואמרה לדנה שתחיל
להתכונן. דנה הנהנה והתמוטטה על הרצפה והתחילה לפרפר בזמן
שאנחנו כולנו חזרנו לחדרים. עד שיצאנו דנה כבר קמה, התקלחה
ושוב ישבה ובהתה בקיר. בארוחת הערב ישבה כל הקבוצה ביחד
ומתושלח ישבה בראש השולחן. האוכל היה לא רע אבל דנה עדיין
התעקשה להוסיף מהסוכר המיוחד שלה. כשחזרנו לבקתה ישבנו בסלון
ודיברנו על ההתרשמות הראשונית שלנו מהמחנה, את השיחה הוביל
מושיק שהסביר לנו את רוב הדברים שהיינו צריכים לדעת על מחנה
הפתולוגיה. כולנו הלכנו לישון באותו זמן אבל היה לי קשה להירדם
בגלל הנרות של דמיאן שדלקו מסביב לכוכב על הרצפה שדמיאן ישב
במרכזו ומלמל משהו מוזר.  
למחרת בבוקר התעוררנו לדפיקות בדלת. רון, שהיה ער כבר חצי שעה
בניסיון ליבש את המזרון שלו נבהל מהדפיקות ושוב השתין עליו.
דמיאן העיר אותי אחרי שגמר להתקלח. בדרך למקלחת ראיתי את דנה
שהייתה מלאת מרץ מהרגיל ואת נועה שהייתה במיטתה, זזה כל הזמן,
ונאנחה (היא בטח חלמה חלום נעים). אחרי חצי שעה מתושלח באה
ולקחה אותנו לפעילות שלפני ארוחת בוקר (מושיק הסביר לנו שאי
אפשר במחנה לאכול לפני פעילויות).
הפעילות הראשונה הייתה פתיחת גופה (חומר של מתחילים שלמדתי כבר
לפני שנתיים). אני ונועה פתחנו גופה של סנאי אחרי 4 דקות ולשאר
החבר'ה זה לקח יותר מ 20 דקות. בזמן הזה התחלנו לשחק עם בטחול
שלו מתוך שעמום. לאחר שכולם סיימו, מתושלח קראה לנו לפעילות
הבאה- מחניים עם כבד של קרנף. אני לא יודע למה אבל משהו תמיד
קסם לי בקרנפים, יצורים כה אציליים, כה עדינים וחברותיים, מאד
נהניתי מהפעילות אבל רון השתין במכנסיים בכל פעם שהכבד עבר
לידו. הכבד פגע פעמיים בדנה והיא אפילו לא שמה לב, דמיאן תפס
את הכבד 3 פעמים ופסל 3 מיריבינו ומושיק לא התעניין בפעילויות
המתחילים וחזר לבקתה בטענה שיש לו גוש סרטני בבית השחי
השמאלי.

אחרי הפעילות הלכנו לאכול אורחת בוקר וחזרנו לבקתה להחליף
בגדים ומשם למעבדה. במעבדה קיבלנו סינרי ניילון שחורים וכפפות
מנתחים (אני לא לבשתי את שלי, כי אני לא חנון), מושיק עדיין
נשאר בבקתה. המשימה הראשונה שלנו הייתה בדיקה רקטאלית של גופת
פרה. רק למשמע המשימה רון השתין במכנסיים וגם קצת על הפרה שלו.
נועה תפסה את הפטמה של הפרה והתחילה לשפשף בחוזקה (והיא בכלל
לא נראתה מופתעת מהנוזל הלבן שבקע ממנה). דמיאן לקח את האזמל
שלו, חרט כוכב על בטן הפרה והתחיל לשיר משהו שלא הבנתי על איזה
בחור בשם לוציפר. אני ונועה התווכחנו מי יכניס את היד לתחת של
הפרה ראשון ואני ניצחתי. הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשהכנסתי
את היד היה חמימות נעימה ומעין עיסה מוזרה שהייתה בכל מקום.
המדריכה אמרה שבאחת הפרות נמצאת הפתעה אז התחלתי לחפש במרץ
בתוך הפרה ולבסוף... מצאתי! זו הייתה סוכריית שוקולד גדולה
שישר שאכלתי לפני שמישהו תשים לב. מה גדולה הייתה ההפתעה
כשגיליתי שההפתעה נמצאת בפרה של דמיאן. וכך דמיאן היה הראשון
שקיבל חולצה של מחנה פתולוגיה. כל אותו יום דמיאן התהלך בגאווה
עם החולצה שלו (יכלנו להריח את הגאווה שלו מקילומטרים).
בערב ישבנו עם מתושלח מסביב למדורה ושרנו שירי פתולוגיה ישנים
(עוד מימיו של סבא). אני ומושיק היינו היחידים שידעו את הריקוד
המתאים לכל שיר. דנה הכינה לנו תה עשבים שהיה לו טעם משונה
ומתושלח סיפרה לנו שבמחנה מסתובבת רוח של חניך שטבע בכיור (אבל
אני לא האמנתי לסיפור). כשחזרנו לבקתה אני ומושיק התחלנו לספר
בדיחות שוביניסטיות עד שנועה התעצבנה וכאות מחאה שרפה את
החזייה של דנה (מה שלא הפריע לה חוץ מהעובדה שהחזייה הייתה
עליה). בלילה התעוררתי בגלל רעשים שנבעו מן הכיור אז הלכתי
לבדוק את העניין. כשנכנסתי לאמבטיה שמעתי רעש מוזר בשיחים בחוץ
כאילו משהו ברח כשנכנסתי. הדלקתי את האור ומה שראיתי זעזע אותי
עד עמקי נשמתי... מישהו או משהו לא הוריד את מושב האסלה...
מנוולים!!! אחרי שנרגעתי השתנתי והורדתי את המכסה (אפרופו
להשתין... פעם כשהלכתי בשדה רציתי להשתין ו... לא משנה, פעם
אחרת).
למחרת בבוקר מושיק לא היה בחדרו. כששאלנו את מתושלח אם היא
יודעת איפה הוא, היא אמרה שאין לה מושג על מי אנחנו מדברים.
כולם נבהלו (חוץ ממני, שעדיין לא האמנתי לסיפור על הכיור) ורק
דנה נראתה שלווה עם העניין. רון דווקא נשאר רגוע... רק אחרי 5
דקות כשהוא קלט הוא הרטיב את מכנסיו. בחמש דקות שהיו לנו לפני
הפעילות הראשונה התחלנו לדבר על כמה שזה היה מוזר ודנה הציעה
שכולנו נזריק לעצמנו את הנוסחה המיוחדת שלה נגד היעלמות
(שעבדה, היות ואף אחד מאתנו לא נעלם אלא להפך... פתאום ראיתי
שניים מכל אחד בצבעים שונים). לאחר שריחפנו לפעילות הראשונה
מתושלח אמרה לי, לנועה, לנועה השניה ולפינוקיו (שהופיע פתאום
לידנו) לבצע ניתוח על חולדה ולברר את סיבת המוות. לאחר שגילינו
שהחולדה מתה משעמום רצינו לנתח את פינוקיו אבל הוא כבר נעלם.
בארוחת הצהריים כולנו היינו ממש רעבים משום מה ואני לקחתי מנה
כפולה של גלידת אנשובי. בדרך חזרה לבקתה שמעתי רחש בשיחים אבל
לא סיפרתי שלא יחשבו שאני משוגע.
לפני שנרדמתי חשבתי על כל הדברים המוזרים שקראו: מושב האסלה
המורם, הרחש בשיחים, ההיעלמות של מושיק ואיך לעזאזל פינוקיו
נכנס פה לסיפור?! בפעילות הבוקר למחרת לקחו אותנו ליער למשחק
של חפש את המטמון, הפעם צימדו אותי עם דמיאן. אני ודמיאן
החלטנו שאנחנו חייבים לזכות ולכן אנחנו חייבים להשקיע את כל
המאמצים אז דמיאן רץ לבקתה והביא קמיע מזל שהוא טען שיעזור לנו
לנצח. במשך כל החיפוש דמיאן התחיל לשיר על הבחור הזה, לוציפר,
אז התחלתי לשיר איתו ביחד ואחרי כמה פעמים למדתי את המילים. כל
הזמן אני ודמיאן רצנו בכל היער בחיפוש אחרי המטמון אבל דנה
ורון מצאו אותו ראשונים, אחרי שרון בטעות השתין עליו, וזכו
בחולצות מחנה פתולוגיה מלאות בשתינה של רון.

בימים הבאים התקדמנו לאט לאט בסולם האבולוציוני של החיות
שניתחנו. כבר כמעט שכחתי מהפריצה לחדר וההעלמות המיסתורית של
מושיק ואז הגיע אותו יום משמח שסוף סוף העלו לנו על השולחן
גופה של נער כרות ראש. בניגוד לפעמים הקודמות ריכזו את כל
הקבוצה ליד שולחן ניתוחים אחד ומתושלח הדגימה לנו את כל תהליך
פתיחת החזה תוך כדי הסברים על הסברים ואנלוגיות לחיי המין שלה.
אני לא יודע למה אבל בזמן שהיא פתחה את גופת הנער עלו בי
זכרונות מעורפלים מסיפורים שסבא נהג לספר לי לפני השינה,
במיוחד בסיפור על נער מהפלוגה שלו במלחמת העולם השניה שצלף
הוריד לו את הראש בירייה אחת וסבא ניצל את ההזדמנות להתאמן
בהטלת גרזן על הגופה ומשם גלש לפיסול אומנותי עם איבריו
הפנימיים של החייל (כמובן שהוא קיבל אות גבורה על מקוריות בשדה
הקרב). דנה הייתה מרותקת לניתוח ודמיאן הציע כמה הצעות
אומנותיות משלו לגופה. למרבה הפלא רון נשאר יבש לאורך כל
הניתוח ורק כמה כמה שעות לאחר מכן שיחרר צרור נוזלים למכנסיו.

אחרי הניתוח חזרנו לבקתה והתחלנו לדבר. דנה, שהייתה מסוממת
מהרגיל, נזכרה במושיק והסניפה שורה לזכרו. לאחר שדנה תיארה לנו
את כל הצבעים שהיא רואה דמיאן התחיל לעשות קולות של משטרה
והבריח את דנה ישר לתוך הקיר. לאחר שסיימנו לצחוק נועה רצה
לנסות להחיות את דנה בהנשמה מפה לפה תוך כדי תנועות שלדעתה
נועדו לחמם את גופה. אני ודמיאן התחלנו לדבר על מושיק ועל כל
מה שקרה וכל השאר הצטרפו לשיחה. לאחר כמה שעות (וזוג מכנסיים
רטובים של רון) החלטנו שאנחנו חייבים לברר מה קורה.
בימים הבאים בילינו את רוב הזמן שלנו בבילוש אחר המדריכים
המנהל ובכל כל המחנה. אני ודמיאן החלטנו להתגנב לחדר ההנהלה
ולברר קצת יותר על עברו של המחנה. לאחר מבט בתיקי המחנה
ובתמונות של המנהל בבגדי נשים החלטנו שעדיף לעבור לחדר
המדריכים. בחדר המדריכים ראינו ערימה של ספרי מחזור ובאופן
מפתיע בכל שנה ראינו שסיים רק חניך אחד (ישר זיהיתי תמונה של
אבא מלפני כ-30 שנה). חזרנו לביקתה וגילינו את גופתה של דנה
מוטלת בפינת החדר עם סכין נעוצה בגבה, באנג נעוץ בפיה, מזרק
נעוץ בידה וקשית נעוצה באפה. לאחר נתיחה ספונטנית של הגופה
מצאנו שסיבת המוות היא חניקה (מישהו יצא מגדרו כדי לבלבל
אותנו). ראינו מישהו רץ לתוך החורשה אבל לא הצלחנו לזהות אותו.
שלחתי את דמיאן לקרוא למתושלח ואני רצתי לחפש את שאר החבר'ה.
כשהגעתי לחדר אוכל ראיתי את רון עם הפנים בתוך הכיור טבוע בתוך
השתינה של עצמו. לאחר שהפסקתי לצחוק בדקתי את כל המבנה אם יש
שם אנשים ולמרבה הפלא המבנה היה ריק. רצתי חזרה לבקתה ובדרך
פגשתי נועה והיא אמרה לי שהיא מצאה את דמיאן תלוי על 3 עצי
אשוח שחוט וטבוח כולו כשקמיע המזל מבצבץ לו מהרקטום שלו (איזה
חרא של מזל). כשהגענו לרחבה הראשית מצאנו ערימה ענקית של גופות
שחלק מהן זיהיתי כילדים אחרים מהמחנה ואת השאר לא היה ניתן
לזהות. רצנו לבקתה ושם מצאנו את מושיק יושב על הכורסה עם סכין
בידו ומבט רצחני בעיניו והוא סינן לעברי "הפעם זה יהיה אני"
והטיל את הסכין לחזה של נועה, תפסתי אותה בנפילתה וניצלתי את
ההזדמנות למישוש קצר. מושיק התרומם מהכורסא והחל צועד לעברי.
זינקתי לחדרי ונעלתי את עצמי בפנים. מושיק ניסה בינתיים לשבור
את הדלת ולפי הצליל ידעתי שזה לא יקח עוד הרבה זמן. ישבתי על
מיטתי ולא ידעתי מה לחשוב... מה לעשות... כל מה שראיתי מול
עיני היתה משפחתי האבלה ולא רציתי למות... לא ככה! ידעתי מיד
מה עלי לעשות, לקחתי את מסיכת ההוקי ואת האזמל של אחותי. מבט
אחרוני בטינקי ווינקי ועמדתי מוכן לסכנה. מושיק שבר את הדלת
ורץ לכיווני עם סכין קצבים גדולה ולפני שהוא הספיק לומר "יש לי
אידס יש לי אידס יופי יופי יש לי איידס" שלחתי את האזמל שלי
לגרונו. בעוד מושיק נחנק על דמו שלו לקחתי את סכין הקצבים שלו
והתחלתי בפיסול אומנותי משלי. לאחר שסיימתי אספתי את מושיק
לתוך שקית ויצאתי לחדר הראשי שם חייכו לי מתושלח, זבולון המנהל
ואבא. לאבא ירדו דמעות מרוב אושר. רק אז נזכרתי שהמסיכה עוד
עלי והורדתי אותה. מרוב הפתעה לא ידעתי איפה לתקוע את האזמל
ואז אבא וזבולון הסבירו לי הכל. "אתה מבין, בן?", אמר לי אבא,
"אתה בא משושלת ארוכה של רוצחים סדרתיים, הפתולוגיה היא רק
כיסוי בכדי שאנשים לא יחשבו שאנחנו מוזרים". "כל שנה רק אחד
שורד את המחנה... לפני 60 שנה סבא הקים את המחנה ולפני שלושים
שנה אני שרדתי אותו". "בוא הביתה חמוד.. אני ואמא כבר מצאנו לך
קורבן ראשון...אבל אל תשכח - חודשיים ראשונים עם חונך".
כאשר אני נזכר באותו יום אני מבין את כל מה שאבי אמר לי לפני
(חוץ מהרמיזות המיניות על אחותי הקטנה). אני מבין שנועדתי
לגדולות ויש עוד רציחות רבות לפני. מאז אני ואבא מדברים על
הכל... דם... מעיים... אהבה ובכלל... החיים. לפני 4 ימים אבא
אמר לי שאני שהגיע הזמן שאתחיל ללמוד על קניבליזם ושרשרת
המזון... במחנה הזה עוד לא הייתי...