עמית,
אף פעם לא תיארתי לעצמי שאפשר לשבת כל כך הרבה זמן עם עיפרון
ביד ולא לכתוב כלום על הדף, למרות שבמוחי שכתבתי אותו עשרות
פעמים (והנה, שוב זה קורה).
אני לא מפסיקה לחשוב עלייך, עמית, כל דבר אפילו הדבר הכי קטן
מזכיר לי אותך וישר אני... כל חיוך שאתה מחייך אני לא יכולה
שלא לחייך גם. כל פעם שאתה מספר בדיחה אפילו אם היא לא מצחיקה
(אל תעלב) אני חייבת לצחוק... אני עוצמת את העיניים ורואה אותך
הריח שלך נמצא אצלי כל הזמן באף, אני מריחה אותך, אני מרגישה
אותך, אני... אני לא מצליחה להתנתק מזה, לא מצליחה להתנתק ממך,
לא רוצה.
אף פעם לא עשיתי כזה דבר, מילא, הייתי יודעת איך אתה מרגיש
כלפיי... הרבה פעמים מצאת את עצמי לוקחת ללב דברים שאולי יראו
קטנים לאחרים אבל שאתה אמרת אותם אז חשבתי 'יכול להיות שגם
הוא?!' ואז בא האיש הנחמד אצלי בראש והרס את הכל כי אני פשוט,
פשוט לא יודעת...
מעניין מה עובר לך בראש כרגע: 'איזו חמודה, אבל לא ידעתי...
זאת אומרת... זה לא זה.' או שמא 'איזה מזל שהיא כתבה את זה כי
עכשיו אני יודע בוודאות שהיא באמת רוצה ואני אוכל משהו סוף
סוף'. כיוון שאני פסימית מטבעי, רק המשפט הראשון מהדהד לי
בראש.
עמית, אחרי השתפכות "קלה", אחרי מיליוני טיוטות, מחיקות ושעות
רבות של הצבעה עם העיפרון על הנייר... (לא שזו הייתה טרחה,
ההפך), אני אסיים את המכתב הזה, בחוסר ידיעה מ ו ח ל ט. זה
הדבר שהכי מפחיד אותי, חוסר ידיעה. מעניין אם תוכל להסתכל לי
בעיניים, מעניין מה תגיד לי (אם בכלל) איך, למה, כמה ומתי...
ממני, לימור.
התעוררתי בבוקר ובסוף היום הבאתי לעמית את המכתב. הוא התקשר
ב16:30 בדיוק לאחר שחזר מביה"ס ומן הסתם קרא את המכתב.
"אני המום כלומר הייתה לי הרגשה אבל, המכתב הזה, אני המום...
אני..."
"אתה מה עמית?"
"את.... את... מדהימה, אני חייב לראות אותך עכשיו."
"אז? מה נעשה?"
"תבואי אליי"
אני בדרך רועדת לגמרי. הגעתי. אמא שלו, מאוד נחמדה, פתחה לי את
הדלת והובילה אותי לחדרו. לא הספקתי להניח את היד על הדלת כדי
לנקוש ועמית פתח וחייך, חייכתי. נתן לי יד ונכנסתי, לא הוצאנו
מילה מהפה העיניים שלנו אמרו הכל הוא חיבק אותי והריח שלו...
ואז הוא הצמיד את השפתיים המשגעות שלו לשלי והתנשקנו. מדהים.
זה היה מדהים, פשוט חלום.
התעוררתי בבהלה, הייתי כנראה נורא עייפה. הסתכלתי על המכתב
קיפלתי אותו ושמתי בתיק. חשבתי לעצמי 'אני מקווה שאני אוכל
להפסיק לחלום'. |
