מה גורם לו לאדם שנראה נורמלי יחסית, (יחסית!), לשבת ולהרהר
שעות ארוכות על אבסורד מטופש בודד שחלף מול עיניו בקריאה יומית
של עיתון הבוקר? להיתקע על מחשבה לא רצונית שמבליחה במוח.
והנה עברו כבר יממות רבות ואני עדיין תקוע.
רואה טלויזיה - ונתקע.
בודק אימייל - ונתקע.
אוכל צהריים - ונתקע.
מתייחד עם חברה שלי - ו...ברור שלא נתקע. אבל נתקע בסיגריה
שאחרי!
מדובר בעניין פשוט. יחסית. כזה שפוטרים בחצי חיוך וממשיכים
הלאה.
לא מתעמקים...לא מדסקסים לעומק. לא חושבים פעמיים.
ככה הכי קל. אבל אני? - מסתבך ונתקע.
אז אם כבר נתקעתי, למה להיות אנוכי בקשר לזה?
כמו מכתב שרשרת ארור שמגיע ובתוכו תחינה של ילד חולה סרטן
לשלוח את המכתב למכריי, כך אפיץ את זה כוירוס פולשני במיוחד.
אז שימו לב, על מה חלפתי בקריאה מרופרפת, באותו בוקר ארור.
"איך אוכל לכתוב אי פעם יצירה מקורית, כשעוד לא קראתי את כל
היצירות שנכתבו קודם לכן."
בהצלחה. |